פנטומימאי

שאלת המי אני בעצם? כזו שאלה מצחיקה.
"הרי למה אתה מתכוון?" שאל הפנטומימאי בקולי קולות, מכשיל את עצמו ובוגד בכולם, אני פנטומימאי טוב, לפחות ככה הרוב אומרים לי, הצלחתי יותר טוב במקומות שמעולם לא ביקרתי בהם, הקהל אהב אותי יותר והתשואות היו הדבר הכי טוב שקרה לי, אבל נשארתי קצת יותר מהנדרש, אז האפקט פג.
אני הוא איך שהקהל רואה אותי? הרי אני מנסה לרצות אותו.
או אני זווית הראיה של משפחתי וחברי? שבנו וגידלו אותי תחת כנף.
נוראית המחשבה לצנוח לקבר מאופר ומחופש אוחז בדמות שמעולם לא הייתה אני.
כל יום צולל עוד קצת אל תוך עצמי בחיפושים אך לשווא, אני טובע בעצם.
אז אולי אני הוא הקהל? בוהה בחוסר אונים על מופע האימים.
זורק פרוטות לתדלק את ההצגה, מוקסם ומהופנט בוהה עם פה פתוח, כייסו את כל כולי אבל מי עוקב.
ואם אין קהל? יש רק את ההופעה עצמה? שום מבט בוחן ומשגיח ימנע מהיצירתיות להתפרץ בדממה מוחלטת, טהור מדי כדי להתקיים, בלתי נראה בכל מימד.
אני הוא זה שכותב את זה? זה ששואל? זה שקורא?
אני לא מעוניין בפנטומימאים יותר, אולי קצת יותר באלו העוברים כבדרך הגב מציצים מעבר הכתף וממשיכים בדרכם, לפחות להם יש דרך.
ליצן בעולם של פנטומימאים, צוחק על עצמי ומתלוצץ עם כולם, יוצא להפוגה קצרה ובוכה ללא שליטה.
מורח את המסיכה מגלה גולם חסר פנים מתחת, האיפור הזה הוא כל מה שיש לי? העולם תפל, הקסם נסחט, הקרקס המשיך בדרכו, הקהל התפזר, אני הוא בעצם כל מה שנותר, אז מי אני בעצם? כזו שאלה מצחיקה.
אז למה אני נסחף ונסחט בחשכה לצלילי חורף רטוב ומקפיא? סערה שתמיד עוקבת, נחיל עורבים חג מעל ממתין לתורו, אני הסערה,אני העורבים מבשרי החוכמה והעורבים מסמלי האבדון.
אז לא… איני יודע מי אני בעצם, אני חג מעל מחפש כמו כולם, צריך לנחות מתישהוא, אך הערפל בלע את הארץ אל קיבתו האין סופית, מחפש ענף כדי לנחות ולנוח או לחזור לכלוב על הספינה ולאכזב את הסוהר, צף אל אין סוף, כלא נצחי.
אני הסוהר והאסיר, אני היא הספינה, ובסופו של דבר, למרות שקשה לקבל ולהבין, אני גם הענף.