מר. צ'לו

מר. צ'לו תפס אותי במיטה עם הגיטרה שלי. הוא יצא מהחדר, לקח בקבוק של וויסקי והתחיל לשתות. הגיטרה לא אמרה כלום, היא בכלל לא ידעה שיש לי צ'לו. האמת שמר. צ'לו הוא התפתחות די חדשה. אני עם גיטרה מאז כיתה ט' ופה ושם היה קצת דרמה עם פסנתר מאחורי הגב שלה, אבל לא הייתי מביא את זה הביתה איתי. אני מוזיקאי מה אני אעשה? אני אוהב את כל כלי הנגינה, חוץ מגיטרת בס, ותופים זה בכלל לא כלי נגינה אז אל תתחילו. "למה הרגשת שאתה צריך לבגוד בגיטרה שלך?" שאלה המנורה. אני לא יודע, אולי תחושה של פספוס? כשהייתי קטן היה לי חבר כינור והיינו הכי קרובים, חשבנו שתמיד ניהיה ביחד לא משנה מה. "ואיך זה נגמר?" היא הוסיפה. תכננו ללכת ביחד לאותו תיכון וללמוד במגמת מוזיקה, אבל אחרי שרותי המורה שלנו לגיאוגרפיה מתה בתאונת דרכים, פשוט לא יכולתי להתמודד עם הלחץ של הלימודים. בחרתי ללכת על משהו קל יותר, אז הלכתי למגמת אמנות. לא ראיתי את הכינור שלי במשך שלוש שנים. זו הייתה התקופה שנכנסתי עמוק לקשר עם כמה פסנתרים. הייתי בא בהפסקות לחדרי מוזיקה והיו שם תמיד עוד כמה תלמידים שמנגנים, לפעמים ביחד. הייתי מצטרף אליהם, לומד מהם. בסוף כיתה ט' ראיתי אותה, את הגיטרה שלי. הייתי מנגן עליה כל יום, וזה הרגיש קסום כזה כמו עם הכינור. גם הייתי לוקח אותה לפגוש חברים שלי ובניגוד לכינור הם ממש אהבו אותה ואת הצליל שלה. "נראה שהיה ביניכם חיבור מיוחד, אז למה הלכת לצ'לו? אתה חושב שמגיע לה לסבול? אני מכירה מניסיון קשרים של אנשים וגיטרות וגיטרות הן מאוד רגישות". תראי, אני יודע שאני לא בסדר, החיים שלי בכאוס, כל הרבה אנשים שאהבתי מתו אבל לפעמים שאני מנגן זה מרגיש כמו לדבר איתם שוב, גם כשאני מצייר…" רגע אתה מצייר?! גם יש לך גיטרה, ולא מספיק שבגדת עם פסנתר וצ'לו, אתה גם מצייר?" המנורה הסתכלה לי בעיניים וקצת סינוורה אז הסתכלתי למטה. כן! כי זה לא מספיק, שום דבר לא מספיק מאז שרותי מתה, אני לא מרגיש כלום, לא מוצא טעם לחיים, רק מוזיקה ואומנות זה מה שנותן לי כח לקום בבוקר. כשזה לא מספק אותי אני גם כותב, מכין תכשיטים, מנסה להיכנס לראש של אנשים כדי לשחק אותה נורמלי. שקלתי אפילו לרקוד ואם רק הייתי יודע איך… המנורה הסתכלה עליי במבט מזועזע, כאילו ביצעתי את הפשע הכי גרוע שקיים, אז כיביתי אותה. היא רק מנורה, מה כבר היא יכולה לעשות לי?