s.h. geffen
לפעמים ארוכים, לפעמים קצרים, תמיד אפשר ללמוד משהו מסיפורים... החלק הבא יעלה ב-17 בדצמבר, יום ב', ועד אז? שבוע טוב לכולם!

יומו של הפקפה, חלק שלישי

s.h. geffen 10/12/2018 564 צפיות אין תגובות
לפעמים ארוכים, לפעמים קצרים, תמיד אפשר ללמוד משהו מסיפורים... החלק הבא יעלה ב-17 בדצמבר, יום ב', ועד אז? שבוע טוב לכולם!

עמדו השניים בדממה מוצלת רגעים ספורים לפני שהפקפה נאנח ואמר לחן שתעלה עליו. למרות זאת הוא לא רץ כמקודם אלא צעד במדבר הקר בצעדים קלילים, יודע שחן חייבת לומר משהו.

"תאמר לי, מדוע סיפרת לי את הסיפור הזה? שמא רצית ללחוץ את ליבי בין פרסותיך? כי אם כך המצב עלי לומר לך שללא אגודלים מאמציך נועדו מראש לכישלון."

"קיוויתי וסיפור זה ישכנעך סופית," חן קטעה את הסוס.

"להתרחק משכונת הלבנים? עבודתי לא תאפשר זאת," הסוס קטע את חן בחזרה

"קיוויתי ותשתכנעי לדבר עמי. רציתי שתיקחי את דמותה של שמש וזו תשרה עליך מחוכמתה. ללא קול, היא הייתה טובה כמתה, לבדה בדרכים כשכל רעשיה מנעלי העץ. אך ברגע בו פצתה את פיה, ברגע אחד כשסיפורה נחשף, קבעה את גורלה במו ידיה וכל זאת בזכות זה שדיברה. המבינה את? השמיעי קולך גברתי, אולי בין הדי הרים זה ייקלט באוזן וכל בעיותיך יפתרו. אז מה דעתך? האירה אותך השמש?"

"כיצד שם יאיר אדם? היא חרגה מן החברה ומקומה בסופו של דבר לא נמצא, ללא המנזר הנוודי הייתה אובדת בין עצמות העוף והמחטים שברחובות שכונת הלבנים. שמש אילמת חייתה ומתה, לא יכלה לתרום לחברה. עדיף היה ונפטרה בלידתה בלי מילה."

"אך מעשיה נותרו, והם קיימים לנצח. בזכותה מצאו את דרכם אין-ספור אנשים וניצלו מקבר אחיהם לרחוב. על כל פי נאד נושק שפתיים צמא התושבים פסק, היא פרצה את גדר העוני ומכלאו ברחו כל מי שזכה למגע ידה המלטפת."

"אך יבשות שפתיים רבות. על כל עני שחזה בצחוק האם הקדושה עשרה עמדו מאחוריו מתחננים ללחם ולשריון שיגן על גופם, ומה עשתה? אף לא דבר, את הממתקים הקטנים שפיזרה אספו מעטי מעט, עדיף היה אם לא הייתה עושה דבר וזוללת אבני סוכר ממרום שפרירה."

"לא חילקה מתקי מציצה בלבד, ידועה הייתה במכתביה ובמילות מלוויה, מילים שהחדירו תקווה בקרב אנשים, מילות שלום ועתיד בו מחטי עצי אורן ריחניים והדסים לבנים כעצם יגברו על סירחון הביוב האנושי. שמש תרמה לאנשים בכל מקום בזכות לשונה. אף מעבר לכך, עוד בדרכה בשכונת הלבנים, כשסיפרה על עצמה בעזרת אצבעותיה הרוויחה לה מגן ללילה ודפיה העניקו לה כניסה למבצר. לעומת זאת כשהשקט שרר רע בא אתו, כשהפחית הסתלקה מגרונה אם לא חשפה פיה הייתה מתה ואין צורך להוסיף שללא דפים נזרקה מהאכסניה. "

"אומר אתה כי הלשון צדיקה, אך באמת מה על בעל האכסניה? הוא זה שגירש אתכם בלשונו והוא זה שכמעט הביא למותה בצוו."

"אומנם צרות לשמש אך פתרון לבעל בית השיש, למה לו להכניס נערה מרוטה חינם בלי שתיתן לו סיבה. הוא לא היה נעים, בזאת אודה, אך דאג לעצמו בשפתיו, ומדוע את בורחת מלדאוג לעצמך גם? הדיבור מעניק פתרון לכל דבר."

"ומה אם עומדת בפני אדם צרה שנדמת חסרת פתרון? אומר לך דבר חכמה, אם לאדם בעיה שיפתור אותה לבד."

"אז נסי לפתור צרותיך בעצמך, אני רק אקשיב להרהורים ולמלמולים."

"סוס טיפש! רוצה אתה בסיפור?! אז אעניק לך סיפור! סיפור כה טוב שתניח לי!"

הפקפה חייך ומיהר עד לעיר, בדרכם בכבישים ליד פנסי תחבורה נודדים החוצים את החושך חן נח שיתפה את סיפור חייה בשכונת השיש.

"הורי סבתי היו ממקימי העיר. כילדה בילתה ימיה בנעימים ברחובות שעל אף דריכות על נעליה בצפיפות וסירחון ביובים פתוחים התנחמה בזכרה כי היא מוגנת בתוך החומה היחידה בכל שטח הביצה בין היער לימה. חומה של אנשים חדשנים שבחרו להתנתק ממסורות היער ולנסות את מזלם גם ללא ידע בכלכלה, תרבות או בנייה. כך הכל דמה מושלם עד שהגיעה לפרקה והוריה ביקשו להשיאה לרופא אפור מוניטין ומקצוע, שכך גם כספו. הם עמדו בפני מנזר הנטיפים והזקיפים, עומדים לחתום גורלם כשפלוני צרח ברחובות על השריפה הגדולה. רופאה האפור מת באותה שריפה ארורה שאכלה רכוש, שפירקה משפחות, שריפה שכילתה ציפויי גומא שקישטו קירות בתים וחשפה את הלבנים האדומות שמתחת, וכמו שבלידתה מחדש של העיר המתה נולדה שכונת הלבנים כך לסבתי נולד מחדש הסיכוי. רק יצאה עם מתיישבים מחוץ לחומות ופגשה באדריכל נאה שבא לעזור להם. יחדו בנו לכולם בתי שיש זכים בסגנון המקובל של בתי היער וכשראו הוריה את העושר והמזל שהביא האדריכל לא עברו יומיים מתום הבנייה והזוג נישא, מביא לעולם את דודתי ואת אבי.

עברו השנים ואבי נישא לנערת יערות שעל אף סמרטוטיה פניה היו זכות מרחצה בנהר. שמה היה מיקי וכשסיפר אבי להוריו כי עומד הוא להתחתן, על אף חשדנותם בנערה חסרת המוצא לא מנעו את יקי כמו שכמעט ופסלו הורי סבתי את סבי. לעומת אבי, דודתי לא מצאה לה בעל, נהגה לשהות בבית הוריה שעות ולצאת רק על מנת לרכוש מצרכים, תמיד מלווה באביה, מדגימה כיצד אינה זקוקה לחצי שני. נדמה היה כי הצרות תמו בבית חן, עם כל אדם במקומו, אך יום אחד סבי השתעל, שיעול שלא פסק. לא עבר שבוע והאדריכל וזוגתו רכשו זוג כרטיסים על אנייה שתפליג מחוף העיר אל ארצות חמות. בבקשה שהשאירו אחריהם הכל ציפו כי הבית יינתן לדודתי, בית ילדותה וחייה, אך הוריה חשו כי עליה להיפתח לעולם. אבי קיבל את הבית ולמרות שניתן לה כל שאר הכסף נעלמה הדודה והקשר בינה ובין אבי ניתק.

הם לא דיברו שנים, עד שנולדתי, ילדה ראשונה אחרי ניסיונות רבים שנקראה כשם דודתה, חן נח. עברו עוד מספר שנים לפני שפנתה אלי דודתי. זוכרת אני שבדיוק סיימו לבנות את שכונת הזכוכית השנייה כששליח נושא מכתב ביקר, התבקשתי להתייצב באחת מהדירות בשכונה החדשה, לא היה קשה לנחש מי שלח את המכתב. בתחילה אבי התנגד לרעיון, אמר שאותה אישה תהרוס את חינוכי, אך טענות אמי על עבודתם הקשה והצורך בתוכניות משניות הובילו לכך שמאז אותו מכתב ביקרתי אחת לשבוע אצל דודה חן."

"נדמה כי חיי משפחתך תמיד נגמרים בטוב." העיר הפקפה בצליל זהה לשמו.

"ואין זה הסוף לשפע, כל זאת היה סיפור ששמעתי בעצמי, אין לי מושג מה אמת בו ומה שקר, אך בימי חיי צברתי סיפורים מאושרים משל עצמי."

"המשיכי,"

"ובכן, כשהגעתי לשנת לימודיי הראשונה הצטרף לכיתתנו תלמיד שעד אז בילה עם הוריו בשליחות למדבר. היה לו שביל בצד ובהפסקה בחר להישאר בכיתה ולקרוא ספר על מנת שלא להתמודד עם הילדים האחרים. התיידדתי עמו מיד. מאותו היום נהגנו לבצע דברים רבים בצוות, לאכול, ללמוד לקראת בחינות שפה, אך חביבים עלי מכל היו ביקורינו לגינה. היא הייתה אי של דשא ירוק בלב שיש לבן, בדמיוני ראיתי את היער בו גדלה אמי, יער אותו תיארה בקסם רב חושים. שיחי פרחים רבועים הפכו מרבדים בלי סוף של בושם ועצים קטנים נשאו קומתם לאילנות אדירי צל מהשמש הקופחת. היינו משתעשעים בשבילים ומתגלגלים על המדשאה הקטנה, ממציאים משחקים וחולקים רעיונות.

כך עברו להן זוג שנים עד שיום אחד בתום יום הלימודים רצנו לגינה והוא חשף מתנה שקיבל ליום הולדתו השמיני. בגניבה הוא הרים את חולצתו וחשף חגורה למכנסיו, היא הייתה מבריקה, נוצצת, עור חלק משיער, בלי קמטים או כתמי צבע, אבזמה כסף טהור והיא חובקת את מותניו בכזה כוח. כשהסתכלתי על רצועה מובחרת שכזו כמעט בכיתי כששמתי לב לחורים שאדם אכזר ניקב בה ושכמעט פגמו בשלמותה, זו אכן הייתה חגורה יפהפייה, והוא שאל אותי אם רוצה אני לשחק אתה.

'כן,' עניתי 'בבקשה' התחננתי.

הוא פתח את האבזם שלא חרק אף מעט ובתנועה של נחש היא החליקה מקצה מותניו לקצה השני. העמדנו מספר פחיות על חומה ובעזרת החגורה הוא הצליף בהן כדי להפילן, לשונית קטנה בלבד נגעה בפחית הריקה וזו התפוצצה מיד אל העבר השני. הוא הצליף בשלוש, ואז הגיע תורי. הוא העניק לי את החגורה ולרגע החזקתי בה בשתי ידיי. מגע נטול חסמים בין גוף חם וגוף קר, רגע טהור של שמחה שזכיתי לגעת בדבר כה מרתק, לא חי, לא מת, עור שלעולם לא יתקמט, זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שחשתי כך בעור אמתי. הוא אמר לי להפסיק להיות מוזרה ושעלי לשחק, שאלתי מדוע איני זכאית לעוד מספר רגעי התייחדות והוא טען שאלו הכללים. אז לקחתי את החגורה באבזם ובתנועה חלשה הנפתי אותה לעבר הפחית הרביעית, חשבתי שכך אזכה להניפה פעם נוספת לפני שאאלץ לעבור לפחית הבאה, אז ניסיתי שנית ושלישית. לבסוף קצרה רוחו של חברי למשחק שטען שאני חלשה ולקח ממני את החגורה. לא התנגדתי בידיעה שבסופו של יום הוא בעליה. קפאתי במקומי בפחית החמישית והשישית, בשביעית חשתי חרטה ועלה בי החשש שלא ייתן לי את הרצועה בכלל באותו יום. לכן, כשהגיע זמנה של הפחית השמינית ליפול קפצתי לעברה, ניסיתי לתפוס בידי בחגורה, במן מרד ילדות חשבתי שאזכה לתחושה אחרונה לפני שתעזוב אותי. אך המגע, המגע היה אחר, מרוב כוחו של הילד כשקפצתי הוא הצליף בי, משאיר שריטה שהצטלקה ונותרה עד היום. הוא אמר שאני מטורפת שקפצתי לפני החומה והחזיר את חגורתו למקומה. הוא הלך בצעדים מהירים מהגינה ואני רצתי בוכה לביתי, משתפת את אמי שעסקה בבישוליה במה שקרה.

היא ביקשה שאחשוף את השריטה, ובלילה כשאבי חזר הם האירו אותי כדי שאראה אותה בשנית. איני יודעת מדוע אך שבוע עבר ומקום לימודיי הועתק לאחד המנזרים שבשכונה, לא נותר לי יותר זמן לרוץ אל הגינה בתום היום כשנאלצתי לנקות את המיטה שהוקצתה לי וכל סופי השבוע שלי הוקדשו לביקור דודתי והוריי. איני יודעת כמה זמן הוא המתין לי שם כל יום בגינה, תוהה לאן נעלמתי. לפני מספר ימים חלפתי בסיור ליד אותו מקום שהדשא נעקר בו מזמן, לא ראיתי אפילו ניצוץ קטן מאבזם כסוף."

"איזה סיפור נורא, מה היה שם אותו ילד? אולי אזהה אותו ונוכל לערוך ביקור קטן למען חשבון נפש."

"איני זוכרת את שמו, ודווקא בגלל זה אין הסיפור רע. מבין אתה סוסי? אותן שנים עם הילד, היו בנות חלוף, כך כל קשרי האדם לא יותר מרשת דייגים שחולדות גם כך עיכלו רובה, נוטה להתפרק בכל רגע. על כן עדיף לו לאדם ליהנות מקשריו המידיים, אין לדעת מתי שיניים יעכלום, ולהתרחק מקשרי עבר שמתו, רובצות בהם מחלות חניכיים שונות."

"אם אומרת את כי זהו סיפור טוב מי אני שאומר אחרת גברתי, אך מקודם אמרת כי מגע החגורה היה מגעך היחיד בעור אמתי, שמא אף פעם לא נגעת באדם?"

"ובכן, היה אירוע מסוים, בדיוק מלאו לי שש-עשרה ולמנזר הובא מרצה ללמד אותנו על האדם. זה היה בין שיעור חשבון לשיעור על מלאכת בניית איילות העץ בהן התפרסם מנזר אחיות האיילות. הנזירות המסכנות לא יכלו לסבול את הרעיון לפיו הן יעבירו אותנו מן שיעור שכזה אבל גם ידעו שבסופו של יום אף אחד מאתנו לא לקח שבועה לשהות כאן ושאין סיכוי שהורינו חסרי היכולת יעשו אף את המאמץ הקטן ביותר להכיננו לחיים האמתיים ולכן איש בעל משקפיים גדולים ושיער לבן עם קרחת במרכזו זומן. כשרק נכנס לכיתה עפיפוני נייר ובדיחות גסות המשיכו להיאמר, אלא שאז הנזירה האחראית יצאה מהכיתה והוא שלף דגם מחומר לא ברור של אבר זקור. מרוב הלם ומבוכה אפילו הבנים שנהגו לזרוק אחד על השני כיסאות התיישבו עליהם במהרה ונתנו לאדם להציע את רעיונותיו.

הרצאתו הייתה מרתקת ביותר לטענת רבות מחברותיי, אך אני לא מצאתי בה טעם רב כמותן. כל שעשה היה להדגיש את קולו ברגעים מסוימים של נאומו ולומר בדיחות שגרמו לאנשים לצחוק רק מהמבוכה. לא הייתה לו מטרה סופית ולא ניסה לשכנע אותנו בשום אמת אחת ויחידה בעניינים אלו והרי כל שאר לימודינו היו כה ברורים. הוא יכל לפטפט רגע על מחלה שגילו בארץ רחוקה שכל הדרוש כדי להפיצה הוא נשיקה על הלחי ותוך רגע לתאר איך עבודתו ככורה ממצאים קדמוניים של חרס, למדן עתיקות כפי שכינה זאת, הפריכה את ההשערה שהייתה מקובלת עד אז שלאותם פסלים דוגמת זה ששלף בתחילת השיעור היה שימוש, טקסי, בלבד.

על אף השעמום הרב ורצוני הקל לקפוץ מהחלון כשפנה לספר על חייו הפרטיים, אחזה בי סקרנות קלה. עד אותו שיעור כשחברותיי היו מספרות על אירועים שדמו לסיפורי הקשיש הייתי בוהה בהן בחוסר הבנה וצוחקת עם כולן, אך כעת משלמדתי כמה הדבר מעוגן בנו כבני אדם וכיצד רבים מוצאים בו הנאה תהיתי אם אוכל להפיק שבריר ממנה לעצמי. גופי עבר שינויים רבים ולא ברורים ודודתי לא עזרה בדבר כשטענה שאלו קללה על מגוריי עם אבי, חשתי בשונותי, הן החיצונית והן הפנימית, ורציתי לברוח מכלא זה. על כן התקבעה אצלי ההחלטה, מאותו יום התלבשתי כשאר חברותיי לכיתה, קושרת את חולצתי העדינה וחושפת את טבורי, לא פוחדת לפסק רגליים בחצאית קצרה, לא עבר זמן רב והבחור הראשון כבר צבט בישבני."

"והסכמת לכך?"

"הצביטה אינה נעימה, אך אחרי זה התגנבנו לארון עם מכשירי ניקיון המיטות והוא ביתק בתוליי."

"אז כן נגעת בעור."

"לא ממש, הוא לא טרח אפילו להוריד את מכנסיו הארוכים ולידיו היו כפפות ממשחק כדור שהעניק לו יבלות, אפילו כנשק על שפתיי שכבת החמר האדומה שמרחתי מנעה ממני להרגיש זאת. מירב קרבתנו הייתה כשחשתי באחד מתלתליו השחורים מדגדג צווארי. אין טעם להפליג בכך, לא נהניתי, לא כאב לי, אך לא חשתי את אותה התגלות אלוהית ששאר הבנות תיארו."

"אז פסקת במרוץ הרגליים והזרועות?"

"מה כה חשוב לך לקטוע אותי כל פעם? לא קטעתיך בסיפורך על שמש."

"סליחה גברתי."

"סליחתך התקבלה, ולשאלתך לא, לא חדלתי, שיערתי שאם לא אהבתי את המרוץ היה זה מפני ששותפי השתרך מאחור. אז שכבתי עם בחור צעיר במטבח המנזר, האירוע המרגש מכל היה כשידו הפילה בטעות סיר מרק והוא מיהר לנקותו. אחר כך שכבתי עם בחור אחר ששמע שלא אתנגד, הוא הצמיד אותי למצע איילות עץ שנועדו למשלוח, הן דקרוני בגב. כך עבר לו בחור אחר בחור, מבתק בתוליי כל פעם מחדש. תוך זמן קצר הכרתי מעט יותר מקרוב את כל אחד משבעים ושישה הנערים בשכבתי, שלושה מרצים נודדים ונזירה אחת שברחה מספר ימים אחר כך מהמנזר בחיפוש אחר משמעות לחייה, ואף לא אחד מהם נגע בי כמו החגורה."

"וזהו סוף המעשייה?"

"משערת אני, למרות שאירוע משונה התרחש אחר כך, כשביקרתי אצל דודתי סיפרתי על הגברים. זוכרת אני שנופפה על עצמה במניפה כשרק נכנסתי וככל שהעמקתי בסיפוריי כך המניפה נעה לאט יותר ויותר. כשחזרתי אחרי שבוע הורי סיפרו לי שדודתי ברחה לבית נופש על גדת נהר, בבקשתה השאירה לי את כל שארית כספה ואת דירתה. תוך מספר ימים עברו הוריי לגור בשכונת הזכוכית."

השניים עצרו בתחנת רכבת חשמלית לצורך מנוחת הפקפה כשבמרחק ראו זריחה עולה. הפקפה ישב לצד חן ואמר

"תמיד שנאתי את רעיון הבריחה. כמוהו כבריחה מן המוות, כאילו שהאדם נעלה ממנו וזכאי לחיי נצח."

"חשבתי כי סובל אתה בזמנך התרבותי והנה אתה מדבר על חיי נצח כדבר שיש לחשוק בו."

"איני חי חיי נצח, כפרתי נצחית, ואלו דברים שונים ביסודם."

"איני יודעת, רעיון זה של הבריחה מקסים לטעמי." מכיוון שלא רצתה לשתות בציבור חן נמנעה מלהיכנס לחנות משקה והסתפקה בתיפוף פתאומי של אצבעותיה על הדרגש.

"כיצד?"

"הרעיון שבו אינו בריחה מהמוות, אלא שלא לפגוע באדם בעצבות המוות, תן לאנשי מנזר החברים הקדושים לעסוק בו. מבחינתי עד היום מפליגים סבי וסבתי על הימים לעבר ארצות חמות ויש בכך חצי נחמה."

"אך לא היית רוצה ללוות אדם ברגעיו האחרונים? עד כמה שיש עצב בדקות האחרונות של מחזה בו הגיבור מת יש גם התרגשות גדולה ואף מידה קלה של סיפוק כשיוצאים מהאולם."

"מעדיפה אני שהקלעים ירדו אחרי שהגיבור ייפרד בפעם האחרונה מהוריו לפני שיצא לקרב קטל. יודעת אני שכך נעשָה עם הוריי."

"באמת לא ראיתי אותם בדירתך, שמא ברחו?"

"כן, בניגוד למקובל עזרתי להם לבריחתם, נדמה היה כי הלילות הארוכים השפיעו על אבי מוקדם מן הצפוי ולכן החלטנו שלושתנו כי עדיף ואסיע אותם לאחוזת אבות ביער. אמי התרגשה במיוחד מהרעיון של ביקור חוזר במולדתה. בנוסף לכך זכיתי לראות את האחוזה, מקום מקסים בהחלט."

"ואין את מתגעגעת להוריך?"

"האמת שכבר שנים הקשר בינינו לקה בדבר מה לא ברור. אחרי השינוי במקומם שינו הוריי את טבעם. עם הכסף אמי חדלה לבשל כעסק והפכה זאת לתחביב. היא הייתה עורכת ארוחות ארוכות שעות עם נשים אחרות מדירות זכוכית בכל הבניין, למעט השומר ואשתו. פניניה היו כה יפות עם שמלתה השחורה, דמתה לעתים לאותן אימהות שבאגדות ביופייה, אך גם נהגה לבקש ממני ללא נימוס מיוחד שאשאר בחדרי כל עימת שביקוריי בבית נפלו על ארוחה חשובה, הייתי ישנה רעבה ומתגנבת למטבח למחרת בבוקר למצוץ בשר שנותר על עצמות בקר לצד עלים מימיים שהתרככו במלח. נדמה היה כי כל שעניינה אחרי המעבר היה דעת חברותיה עליה, כאילו צפו בה דרך קירות הזכוכית על אף הקומה הגבוהה.

אבי גם הוא השתנה. לא ראיתי זאת כשלמדתי במנזר אך מתום תקופת הלימודים כשהייתי נותרת ערה בלילות בלי שליטה הייתי רואה אותו נכנס לבית. אך היה משהו שונה באופן כניסתו, הוא היה מסריח ולא מגולח, פעם היה זה סירחון זיעה וקיא של אנשים כפויי טובה בהם טיפל והחוסר בתגלחת נבע ממחסור בסכינים בבית עבודתו, אך כעת היה זה סירחון כמו של אותו מקפא נורא שאמי הייתה מכינה העשוי פירות מותססים וחלב שהחמיצה. הזיפים על זקנו היו מרוחים נשיקות חמר אדומות וחומות. אם פעם היה נופל על הספה וממתין שאומר לו ברכת לילה טוב עכשיו היה ניגש למקרר לזלול עוד פיסות מקפא ולהתווכח עם אמי על החמר שכיסה אותו כמו לבנה מהשכונה המסוכנת.

אז לשניהם תם הטעם בי, לפחות למדתי מכך שיעור חשוב לחיי, הסיבה לכל המעבר היה סיפוריי לדודתי, מאז נהגתי לשמור דברים לעצמי. השיעור אף הניב פירות, ללא אנשים שיצטרפו לתעודות הוקרתי למעט שותפי הבובה, בתחנה התקדמתי במהרה לעמדת חוקרת שכולם סומכים עליה, יודעת אני שכל מקרה פיצחתי לבדי, שבי היכולת."

"יש לך מוסרי השכל כמו היית שיר ילדים."

"ולך פתגמים גרועים כמו היית סופר שלא יודע מה לכתוב." חן צחקה והפקפה שלידה צהל. אולי אותם סיפורים אכן עזרו לנפשה, אלא שאז נזכרה בדרור וחדלו דפיקותיה על הדרגש.

"מדוע פסקת?" שאלה הסוס

"אף סיבה, אז סיפרתי לך סיפור, עכשיו תעזבני לנפשי."

"רק זרחה השמש, אנחנו יחד עד חצות הליל."

"ממש חלום."

"איני מאמין, אינך מרגישה בטוב, כל הסיפורים, כל מוסרי ההשכל, אלו היו לא יותר מהסחת דעת קלה, נכון?"

"מדוע זה משנה? כיצד החמיר המצב בכך שסיפרתי סיפור טוב ולא סיפור רע."

"לא החמיר," הפקפה התמקם לצורך טיפוס על גבו "התעלי?" חן עלתה על גב הפקפה, מצפה מראש לבאות.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך