יומו של הפקפה, חלק שני

כשהגיעו ללב המדבר ירדה חן שכבר התרגלה לבחילה ובהתה בסביבה. הם עמדו לפני שביל צר, רוחבו כרוחב אדם, כה קצר היה שחן יכלה לגמוע אותו בשני צעדים והנה עליו ארבעה סימנים של כפות רגליים הולכות. הכוכבים מעל נצצו והפקפה החל בסיפורו

"זהו מקום קדוש, האדמה רואה הכל וכבקשתי לא נתנה לחול לטשטש את העקבות. הרוח והאוויר גם הם בעלי בינה ועל כן צעדים ספורים אלו נותרו. אלו היו הצעדים האחרונים שלקחה האם הקדושה לפני שדיברה."

"האם הקדושה?"

"היא באה ממנזר הנטיפים והזקיפים, נטושה הייתה בו עוד כתינוקת, הולכת בדרך חלקלקה מגשם ללא אדם. לרגליה זוג נעלי עץ ולגופה שמלת בד שלובנה נמחק ושגונה הפך כשתן יבש משהייה ממושכת בגיגית מלאה מים בשמש חורפית. צעיף עדין עטף את שיערה, מגן מרוחות זעם, ובכל זאת פניה נחשפו ותוויהם נצרבו בקור אף יותר, על גבה מעיל חום כבוץ שבכביש ועל כתפה רצועת תיק עור עמוס לעייפה. היא הלכה כנגד הרוח, כל שברצונה לעבור מנקודה אחת לאחרת, יודעת כי כך תחיה לנצח. בימים העתיקים האמינו אבותיה כי הליכה ליער תביא רק לטוב, אך בימיה למסע נעלמה המשמעות חוץ מהעלייה ברגל למנזר הגדול שביער, מקום בו כל נערה תוכל ללמוד ולהתקדם עד למעמד של אם קדושה.

ראיתי אותה ממרחק ארוך כמבט אדם לקדקוד הר מושלג, אך בין בנייני הלבנים החומות וחשופות בלט תיקה השחור כמו אישון בלב עין. שנאתי את הליכותיי בשכונת הלבנים, שעותיי תמיד בוזבזו בלילה בחיפוש אחר אנשים שלא צצים, אך באותו יום חשתי במשהו שונה, שלוות אדם הנכנע לנצח שידעתי שאמצא לאור בוקר. עמדתי מאחוריה רגעים ספורים, מקווה ששמיעת הפקפה לא תבהילה, כשמשב רוח נטל את צעיפה מעל לראש ושילח פיח בשיערה. בנשיכה אחת תפסתי את הצעיף השקוף והיא הסתובבה פזורת שיער בעלת מבט של הכרה. היא לא פצתה פיה, במקום, התקדמה בצעדים זהירים כמו לסוס פרא רגיל עד שהייתה במרחק נגיעה מרעמתי, השפלתי ראשי ואותו ליטפה, את הצעיף שחררתי ועל כן חייכה. חיוכה לא חשף שיניים, אז חשבתי שאלו עקומות ובביישנות ויתרה על תענוג ניצוץ השן ובמקום בחרה לצחקק עם יד מכסה על פיה. אלא שאז איחלתי לה בוקר טוב.

בניגוד לאנשים רבים כל שקרה הוא שעיניה נפערו בתדהמה ואז צחקה בשנית, יד חוסמת צליל. שאלתי לשמה והצביעה גבוה מעלה, שמה היה שמש, שאלתי מעין באה והצביעה על מערה אדירה במרחק. זיהיתי את המקום, זהו היה המנזר. שאלתי לאן היא הולכת והצביעה קדימה, בראייתי ראיתי את מנזר היער. כאשר ידעתי כיצד לעזור לה הצעתי לה לרכוב על גבי אך באצבע רביעית אותה נענעה לשם שינוי ויתרה על התענוג אך בחיוכה רמזה כי תשמח אם אלווה אותה. בחרתי להתעלם מהעלבון לכבודי, הרי אלו מלכתחילה הובילו אותי לפנות אליה בלב שכונה זו המזוהמת בעוני, במקום צעדנו יחדו. בין רעש נעליה על הלבנים הקרות ובין פרסותיי נשמע כאילו ארחת גמלים שלמה נעה בדרכה לבדר בעל ארמון. חום ההליכה המואצת העיק על הנערה מדי פעם אז לגמה מנאד שהוציאה מתיקה, אך לפני שלגמה הייתה מושיטה את הפיה לשפתיי שאשתה גם אני, ויתרתי על המותרה הלא דרושה אך משחזרה ודרשה נכנעתי ולגמתי בקטנות כטל. שמש הייתה מקסימה, גם אם לא פצתה את פיה.

אך הליכה זו בשכונת הלבנים לא הייתה רק חלוקת שתייה, כשהשמש נכנסה לדמדומיה ראינו עיניים נוצצות כלפינו מבתים שבורי חלון ופרוקי דלתות בצדי הדרך. אך לא רק העיניים נצצו, גם סכינים ושיני כלבים משחיתים הממתינים להולך דרך חסר ישע. שמש לא נקפה מבט לאנשים, מבטה נותר קדימה, אך ידיה פעלו במוכניות משל עצמן. היא הוציאה שק פשתה מהתיק וצחקה צחוק כלוא כשחשפה בפניי את תכולתו. אף אני לא אמרתי כלום ובמקום הנהנתי. הנרתיק היה מלא אבנים צבעוניות ונוצצות שאומנם דמו לאבני חן אך אחרי שהוגשה לי אחת מהן על קצה הלשון למדתי כי אלו גבישי סוכר יבשים שנועדו להטעות את הפושעים. שמש דימתה נפילה שגרמה לה להשאיר את השק מאחור, היא הלכה עוד צעדים ספורים לפני שהעיפה מבט לגבה ורצה לקחת את השק בחזרה כאילו הוא חשוב, מחזיקה אותו מאחוריה. בחושך, סכין קטן צץ מאחורי שמש וזה ניקר בשק הבד, היא שמעה את רעש החוטים הנפרמים אך נהגה כחירשת אילמת. אבני הסוכר נפלו כולן על הדרך ושנינו ידענו כי אף פריץ לא יטרח לתקוף אותנו בשעות הקרובות, הרי כולם חושבים שכבר נשדדנו.

החושך כבר ירד והכוכבים צצו כמו אבני סוכר כשבמרחק אור לימד על אכסניה, בית שיש חם ובטוח שבכניסתו כמו שהודרכה שמש לפני שיצאה עמד שלט בו כתוב 'נזירות שוהות חינם'. בחיוך מכוסה כף נכנסה דרך הדלת הראשית, האמת היא כי עמדתי להצטרף אליה כי צורתי נשכחה ממני בלי שדיברתי כל היום, אך האיש בדלפק הכניסה צרח על שנינו שכסוס עליה להוציא אותי מן המבואה, שמש דרשה באצבעה ועם פרצוף חמוץ מתוק שאשאר בחוץ אך דרך החלון ראיתי את האיש המטונף. הוא היה שמן ובעל זיפים בני שבועיים, סירחון הדיר שנדף ממנו היה חזק דיו כדי להלהיט גם חזירה שאפה נכרת, שפתיו השמנוניות דיברו בעגה של שוכן שכונות השיש שנאלץ לנסות את מזלו מחדש במקום אחר כי מכסת חטאיו במקום מגוריו הקודם התמלאה. הוא דרש משמש תשלום מלא אך משום מה היא לא הודיעה על היותה בת נזירות. היא חייכה כשהושיטה יד לתיק והוציאה מכחול. היא חזרה לחטט בתיקה וזוויות פיה הפכו קהות עם כל סיבוב היד בתיק, משהו אבד לה. החזיר קרא לה פרחחית וזרק אותה ואת המכחול לפיח מחוץ לאכסניה. היא מיהרה לקחת אותו ורצה אליי בוכה, בכל זאת, מה כבר יכולה לעשות ילדה בת שתיים-עשרה בארץ שוטטת רוצחים?

ישבנו במרחק קצר מהאכסניה, עוד רואים את האור של הבית אך החום לא חדר. שאלתי אותה מה קרה, תהיתי כיצד אוכל לעזור אך שמש נותרה בשלה ולא אמרה דבר. איימתי שעליי לעזוב אותה בחצות הלילה אך היא כפרי שקד לא בשל עוד לא פקעה. שמענו את הכלבים מייללים בחיפוש אחר טרף ואת האנשים ששעתם הגיעה צוחקים ותוהים כמה בשר ימכרו לאוכלי האדם של המדבר וכמה עצמות לסוחרי הים. לפתע אחד מאותם אנשים קפץ משום מקום עם מכסה פחית מחודד על צווארה. הוא הריח את בתוליה ושמש המסכנה עמדה לאבד את נזירותה ללא צרחה, אך למזלה חצות לא באה ובאיום מוות מצדי ברח הפושע. היא שכבה על הקרקע ובכתה, ניגשתי אליה עוד פעם עומד לנחמה אלא שאז פתחה את פיה. בחושך היה קשה להסתכל אך אחרי כמה רגעים הצרה באה להבנתי, שמש הייתה כרותת לשון. כך בטח ננטשה במנזר בו נעזרה בדפים כדי לדבר, לא אתפלא אם הם נגנבו בלי ששמנו לב באחת ממנוחותינו בדרך.

מזלה העיר מחדש, ידעתי בדיוק מה לעשות, אמרתי לה לנטוש את נעליי העץ ולעלות על גבי, אני זוכר איך נאלצתי להתכופף כדי שתצליח לקפוץ עליו בקושי. בריצתי הקלה הבאתי אותה לבית דפוס אותו זכרתי עוד ממסעי בשנה שעברה. הבעלים הכיר אותי ונתן לה מגילה שלמה ואף קסת דיו מהודרת. עוד לא הספיקה להודות ולקחתי אותה בחזרה ישירות לדלפק, נאלצתי לרטון בפני החזיר כי איני סוס שלוש פעמים לפני שהסכים שאשהה ליד הנערה. כמו בכל אכסניה המארחת נזירות הוא שאל אותה ראשית שלוש שאלות מתוך שבע אותן יוכלו לדעת רק נזירות וכששאל את השאלה הרביעית בסדרה אף מיהרה שמש לכתוב ותיקנה לו את הניסוח.

שמש זכתה לסליחת הבעלים, לא אתרברב אך גם אני קיבלתי אחת והיא קיבלה את המפתח לחדר המפואר במזרן נוצות הניתן לנזירות בדרכן ליער. לא עליתי במדרגות אלא חדרתי דרך החלון לחדר על מנת לומר לשמש שלום אחרון. כשראתה אותי לצידה היא חזרה לדמוע, הפעם דמעות שמחה, תוך שהיא מחבקת ומנשקת את צווארי בתודה, צוחקת לאחר מכן בפה פתוח וגאה על מה שקרה. היא נתנה לי את אחת מאבני הסוכר ששמרה למסעה למחרת עד שתגיע ליער הצפוף והבטוח וכתבה לי הבטחה שתשמור מעתה את הגיליונות על גופה שלה בעזרת חגורה. אומנם מסרתי לה גם אני דרישת שלום ויצאתי מהחדר, אך למרות זאת ריחפתי כל שארית הליל כבז מחוץ לחלונה, שומר על חברתי מפני חלומות רעים.

במסעותיי בשנים שאחרי שמעתי על שמש הנזירה, על איך שעלתה במדרגות הכהונה עד שהפכה לאם קדושה בכבודה ובעצמה, בשנים הבאות כרזות ענק עם פרצופה המחייך ללא כף חוסמת היו כל שזכרתי מהמסעות שאחרי, כמו גם העיתונים בהם נראתה משקה יתומים ואילמים מנאדה, אלו שסיפרו על חוקיה החדשים להגבלת הפשיעה בשכונת הלבנים דרך דוגמה עצמית. אומנם באה עליי המרה כשהכרזות נעלמו והוחלפו במודעות אבל, אך לפחות הצעדים שלפנינו, הצעדים שלקחה לפני שנכנסה לבית הדפוס שמאז נהרס, אלו שרדו את הימים וכל עוד רוחי חופשיה ישרדו גם את הנצח."

עמדו השניים בדממה מוצלת רגעים ספורים לפני שהפקפה נאנח ואמר לחן שתעלה עליו. למרות זאת הוא לא רץ כמקודם אלא צעד במדבר הקר בצעדים קלילים, יודע שחן חייבת לומר משהו.