רזון
בחיי לא חשבתי שזה יקרה לי, צחקתי על הנושא ולא העזתי אפילו לדמיין מה הייתי מרגישה במקום אותם אנשים שלהם הייתי אומרת ״מה הבעיה פשוט לאכול?״.
הייתי ילדה שמחה, עם תאבון מנצח. הייתי מקובלת, אף אחד לא העז להגיד לי שאני לא נראת טוב, הייתי במספיק מערכות יחסיים והיו לי חברות טובות שתמיד היו לצידי. אז מה קרה? איפה פניתי לסמטה חשוכה? איפה נפלתי לבור של דכאון, עצב ושחור.
לאט לאט, יום אחר יום, המספר על המשקל נפל. הכחשתי שמשהו לא בסדר, לא חשבתי שלהשקל שלוש פעמים ביום זה לא בסדר. לא חשבתי שלאכול שתי ארוחות קטנות ביום זה לא בסדר. נהנתי לראות את העצמות שלי מתבלטות כל יום יותר ויותר. התאהבתי בהרגשה של שתיית מים קרים על בטן ריקה, ובסחרחורות.
היום שלי נקבע על פי המספר שהופיע על המשקל, והבגדים הפכו לגדולים יותר ויותר. איך זה קרה לי? ולמה לא הרגשתי שמשהו לא בסדר? למה חשבתי שמה שאני עושה יגרום לי להיות שמחה יותר? הרי לא הייתי עצובה, החיים שלי טובים.
אנורקסיה. נשמע מפחיד לא?
ככל שהזמן טס, הספקתי לשכוח איך מרגיש רעב, הספקתי לשכוח את הילדה שהייתי קודם, ראיתי רק מספרים. בדקתי כל גרם, כל קלוריה שיכלה להכנס לגוף שלי. 200 קלוריות? זה יותר מדי. עדיף לשתות מים.
הפכתי לאותו בן אדם שלא יכלתי להבין פעם. אז אני שואלת שוב: ״מה הבעיה פשוט לאכול?״.
אני לא יכולה.
תגובות (0)