תקועה אי שם

המועקה הזו שוב תוקפת. חמקמקה ועוצמתית. היא חודרת עמוק לתוכי נפשך, צובעת בקפידה כל חלק וחלק בשחור שלא נגמר.
היא כואבת, מכבידה. לא נותנת לך מנוח. מזכירה לך שאת לבד. לבד בעולם הזה. אין אדם ששואל, אין אדם שדואג. כשאת זקוקה לעזרה את נאלצת לכרוע ברך מול אנשים שברוב טובם מוכנים להסתכל לעברך.
את יודעת לא עזרה אמיתית לא תצליחי להחזיר לבדך את הצבעים המקוריים, לכן את מתחילה לצבוע אותם בצבעים זוהרים מדי הדוהים במהירות. את יודעת שתצטרכי להיות בכוננות מתמדת כדי לפעול כנגד השחור האין סופי שחוזר, אבל אין ברירה את חייבת לעשות את זה. לעשות את זה כדי להחזיק מעמד, כדי שלא תטבעי בתוכו עד שתעלמי.
את עובדת ללא הרף. מבלה, עושה סקס עם כל אחד, יוצאת לקניות כל שבוע.
בשלב מסוים את מתעייפת. הכוח הרב שאת צריכה להשקיע בצביעת הצבעים הללו גורם לך להשקיע פחות בהתקדמות הקיומית שלך, גורם לכך שהתפל הופך לעיקר.
את יודעת שכעת את חייבת לדרוש את הפיתרון. את אובססיבית לגביו. דורשת אותו מכל אדם, מכל אחד. את כבר לא אדם נעים, את קשה. את דוחקת, מפצירה, מאיימת, כועסת.
את רק מרחיקה יותר ויותר את כולם.
האובססיה משתלטת עלייך שאת בטוחה שהיא הצודקת. אף אחד לא צודק בעולם הזה, רק היא.
אבל עדיין, עדיין את שחורה. רק ההתעסקות המתמדת הזו שגורמת האובססיה מעטה את השתלטות השחור.
ברגע אחד, את בטוחה שהכול נגמר. לא שמת לב והלכת הישר לצידי הגשר. שכחת לדייק, התחלת לחשוב קצת אחרת ולהבין את אותם האנשים כך שהתפיסה שלך באובססיה רפה. ציפורנייך סורטות את קצה הגשר. גופך יורד לאט לאט לכיוון התהום.
בדקה היקרה הזו, לפני שאת בטוחה שהכול נגמר הכול מתחבר לך ואת מבינה. את תקועה, תקועה בדבר ישן דבר המונע ממך להשיג אהבה.
נשאר לך רק דבר אחרון לעשות, לצרוח. קולך ממלא את המרחב.
האם מישהו יבוא ויציל אותך?
האם תצליחי לקבל אהבה? אהבה שתרכך אותך, תרכך את החלק הזה בתוכך. תגרום לך לא להיות תקועה בו, תגרום לך להמשיך להתקדם לעתידך.
את עדיין לא יודעת, אבל עדיין מקווה.
את מחכה..