מבוא לנעמי #1 עבר

קולות סירנה של אמבולנס נשמעו מתגברים, צעקות של אנשים ומהומה סביב.
״מתי האמבולנס מגיע?״
״הם בדרך!״
״למה כל כך הרבה זמן? יש פצועים קשה!״
״קדימה הם פה!״
״תעלו אותם על אלונקות אחד אחד ובזהירות״
יבבות ובכי של ילדים נבלעו בכל הרעש מסביב.
״יש פה גם ילדים!!״
״טפלו קודם בילדים״
זכרון מעורפל של פרמדיקים נושאים אלונקה אחר אלונקה אל שורה של אמבולנסים.
הדבר הבא שנעמי זכרה הוא איך שהתעוררה בחדר בבית החולים ולא שמעה דבר.
היא הייתה שכובה על מיטה ואנשים רבים, ביניהם אימה, עמדו סביבה עם מבטים מודאגים, נראה כי ניהלו שיחות ביניהם אך נעמי לא שמעה דבר.
נראה כי אחת הדמויות ניסתה להסב את תשומת ליבה של נעמי, הוא היה לבוש חלוק רפואי לכן הניחה נעמי שהוא כנראה רופא.
היא הייתה מותשת מידיי לענות או להרים את ידה כדי ליידע אותם שאינה שומעת, הדבר הבא שזכרה הוא שנרדמה.
כשקמה נודעה שהינה לבד בחדר, אפילו אמה לא נכחה. נעמי לא הייתה בטוחה אם החדר דומם או שעדיין אינה שומעת לכן החליטה שהדבר הנכון יהיה לצאת מהחדר, היא הזיזה את שמיכת בית החולים שבה כוסתה והזיזה רגליה לצד המיטה אט אט עד שנתלו ברווח שבין המיטה לרצפה.
היא החלה להוריד את משקל גופה עד שנגעו כפות רגליה הערומות ברצפה הקרה.
בצעדים רעועים עשתה דרכה לדלת ופתחה אותה. הדלת לא השמיעה צליל למרות כי נראה שהייתה חלודה, נעמי החלה לחשוש שעדיין אינה שומעת.
מחוץ לדלת עמדה עמדת קבלה ריקה. היא הביטה סביב וגם המסדרונות סביבה היו ריקים, חלקם אף חשוכים. היא אזרה כוחות וניסתה לצעוק, היא הרגישה שהיא צורחת אבל שוב, לא שמעה דבר.
דמעות החלו למלא את עיניה. היא לא הבינה מה מתרחש, למה היא לבד, למה אמא שלה לא לידה, למה היא לא שומעת.
בעודה בוכה ניגשה לעמדת הקבלה בתקווה כי תמצא משהו שיכול לעזור להסביר מה קורה סביבה.
עמדת הקבלה הייתה שרויה בכאוס, מספר תיקים רפואיים היו שרויים על השולחן והרצפה ועוד ניירות רבים מפוזרים בכל מקום, עטים זרוקים וטלפון שחוטו היה סבוך.
היא הרימה את אחד התיקים הרפואיים-
״לאונרד נייטד, בן תשע, נפצי זכוכית גדולים ברגל שמאל. אין רגישות לתרופות, לא נותח בעבר.״
לא היו בו דפים נוספים. היא הרימה תיק אחר-
״לזלי כץ, בת שלושים ואחת, חבלה קשה מחפץ חד בראשה, נפצי זכוכית בפלג גופה הימני. רגישות לתרופות אנטיביוטיות, לא נותחה בעבר.״
בתיק הזה היה דף נוסף, היא העבירה עמוד ולעיניה נגלתה תמונה של אישה חבולה קשות. היא קפצה אחורה במהלה והתיק נשמט מידיה לרצפה. היא החלה לבכות שוב. עברו כעשר דקות, שעבור נעמי הרגישו כעשר שעות בהן ישבה על הרצפה ויבבה בצרחות וצעקות שלא יכלה לשמוע. היא החליטה לחפש את היציאה, על אחד הקירות היה שלט בו נכתב ״קומה 6״ לכן הניחה שעליה לחפש את המדרגות ועשתה דרכה לאחד המסדרונות המוארים.
היא נכנסה לאחד החדרים, הייתה בו מיטת בית חולים שנראתה כאילו מי ששכב עליה קפץ בבהלה וברח, ליד המיטה היה זרוק ארנב צעצוע. היא הרגישה רע בשבילו, נעמי התקרבה והרימה אותו למיטה, כיסתה אותו בשמיכה ונשקה לו במצח. היא עברה ליד עוד חדר, חשוך לחלוטין, לא רואים דבר. עוד חדר- מואר אך ריק, אפילו ללא מיטה. עוד חדר, היה בו וילון מוסת. מבעד לוילון ניתן היה לראות דמות זזה, נעמי שמחה שבוודאי מצאה רופא. היא רצה אל הוילון והדפה אותו הצידה. לעיניה נגלה ילד אדום מבכי, מדמם מידיו כי ניתק עצמו מהמכונות שחובר אליהן. הוא היה קטוע רגל ונראה כי צרח את חייו, נעמי לא הבינה דבר שכן לא שמעה אותו. היא הביטה בו וברגלו הקטועה שהייתה חבושה בקצה, הרהרה קלות, סגרה את הוילון חזרה והמשיכה לעבור בין החדרים.
לבסוף מצאה דלת שהובילה לחדר המדרגות. היא החלה לרדת באיטיות בעודה מחזיקה חזק במעקה שהיה צבוע בצבע צהוב מתקלף.
היא ירדה קומה ובזוית העין יכלה לראות דלת נטרקת.
״אולי זה באמת רופא הפעם?״ היא החלה לעשות דרכה לכיוון הדלת שנטרקה.