במטבח של דבי

אוקיי, זה יכול להישמע קצת מוזר, אז הנה זה בא… אין לי שם! אני יודע, נוראי נכון? יש פירות עם שמות. יש את שלמה וצחי שתי הבננות שנשארו, יש את טלי האגס, רום המלון ואותי. אני תפוח. למה אין לי שם? אתם שואלים, מניח שלאף אחד לא אכפת ממני. כאילו, דבי נתנה לכל השאר שמות והיא זו שקנתה אותנו. היא גם מדברת איתם ורק אותי מזניחה. כל בוקר וערב היא יושבת מול הקערה שלנו ואומרת בוקר טוב או ערב טוב ואת השמות של כולם חוץ משלי, כי אין לי שם. קשה לכעוס על דבי, לא בגלל שאכפת לי ממנה, פשוט לתפוחים אין רגשות אז עד כמה שבא לי להתעצבן, שום דבר לא יוצא ממני.

יום אחד שמעתי בתוכי קול, "היי, תפוח, שמע משעמם פה. מצטער שאני אוכל לך ת'ראש אבל אתה יודע? אני תולעת, אתה אוכל, עושים מה שעושים כדי לשרוד". שתקתי, לא יכולתי לחשוב על משהו מתוככם לומר לו, אבל קיוויתי שדבי תבוא בוקר אחד ותיתן בי ביס גדול ואז הוא יהיה זה שאוכלים לו את הראש. קיוויתי, זה כל מה שעשיתי מהיום שבו גדלתי על העץ. איזו ילדות הייתה לי. מי שגדל בקיבוץ בטח יודע, או מי שעובד בחקלאות. אחח, הריח של צואת הפרות על הבוקר, בשילוב רסס הטל שעל קוביות הקש. הקול בתוכי עצר וגם לא הרגשתי כאב מאכילת גופי, אולי הוא מת? רציתי להרגיש עצוב, אבל כבר הבנתם, תפוחים לא מרגישים כלום. בננות יכולות להרגיש שמחה, לימונים מרגישים אמפתיה ובעיקר סובלים כשאנשים טועמים מיץ לימון לא מדולל. מנגו יכול להרגיש שבע, בלי לדעת מה זה רעב, ואננס תמיד חרמן. חוץ מזה לא יצא לי להכיר עוד פירות, אבל הפואנטה הייתה שתפוחים הם די נחותים. לא מדברים, לא מרגישים… עם קצת מזל זה יגמר מהר.

הבוקר דבי הסתכלה עליי, קפאתי במקום, הבהילה אותי הבת זונה. לא ידעתי מה היא רוצה ממני, וגם היה לה מבט של גועל כאילו אני איזו עגבניה (חשוב לציין שדבי לא אוהבת עגבניות, אבל להתחשב בזה שהיא מדברת עם הפירות שלה זה יחסית נורמלי). היא המשיכה להביט בי, הרימה אותי וסובבה אותי לכל הכיוונים ואז אמרה "איכססס!". מסתבר שהתולעת אכלה דרכי עד שיצאה ונשאר חור. זה קרה לאח שלי שעוד היינו על העץ. כשקטפו אותנו זרקו אותי לסל אחד ואותו לאחר, ומאז לא ראיתי אותו. כשדבי קנתה אותי ישבתי ליד זוג לימונים, הם חשבו שזה סיפור מאוד עצוב אבל לא התפתחה בינינו חברות ארוכה, הם פשוט הפכו ללימונדה אחרי יום. בסוף שלמה, צחי, טלי ורום נגרסו במיקסר קטן כזה עם חלב. זה היה מחזה כל כך יפה וצבעוני. מעורר בחילה מנקודת המבט שלי, אבל מבחינת אסטטיקה וצבעוניות – אין מילים, ולא כי אני לא יכול לדבר, באמת הייתי חסר מילים.

הגורל שלי היה קצת יותר עגום במחינת אסטטיקה, נזרקתי לפח הקומפוסט, שם פגשתי חצי אננס שהתחיל להרקב. "היי מותק" הוא הרים את הגבות שלו פעמיים וחייך. גם אני חייכתי, סוף סוף יש לי שם.