.

ואז שתקתי לרגע, והסתכלתי לצד. ראיתי אותי, עומד לבד.
שאלתי אותי, "איפה חבריך?", ענה לי אני: "מעולם לא היו".
ואותי שאלתי, "איפה כל אנשיך?", ואני ענה לי: "אינני יודע, אינני זוכר, כנראה כבר חדלו להתקיים כאן, ועברו להתקיים במקום אחר".
"אני לבד, תמיד בודד. רועש לי השקט, שלווה היא כאב. אני הולך במעגלים ומחכה ליום בוא מישהו יגיע, ויושיע אותי מים הדממה הרועשת הזו, שמאיימת להחריב את נפשי", אני אמרתי לי, "ועכשיו אני פה, כדי להקשיב לי, כדי להוציא את עצמי מהצרה. מפר לעצמי את השקט, מפיח לי את הדממה".
"בוא ואקח אותך החוצה", אמרתי אליי, "בוא ותכיר את חבריי".
אני נרתעתי לרגע, זינקתי בהפתעה. ואז הוצפה בי התקווה. ואז לי אמרתי: "ולא אהיה לבד?", והשבתי "אף פעם יותר. לא עוד. בוא, הצטרף אליי".
והצטרפנו יחד,
לאחד.
אני שלם יותר, אני חזק יותר. אני שהוא שניים, ולא איש אחד. ופקחתי עיניי אל עולם אחר, עולם צבעוני יותר, רועש יותר. ונשמתי אווירי ושמחתי בחיי, וחייכתי.