כאן בשבילך – פרק 20

התעוררתי בחדר קטן, הבחור בדמות המאיימת נכנס, עדיין הייתי קצת מטושטשת, כאב לי הידיים במקום שהחבלים היו מהודקים מידי, לקח לי כמה דקות להשים לב שאני על הרצפה, הוא התקרב ובחן אותי, ראשי הסתובב,
"אל תדאגי עוד מעט תעבור ההשפעה"
"מי אתה?"
"את יכולה לקרוא לי רונלד"
"תשחרר אותי" לחשתי "בבקשה" הוא צחק והתיישב על הכיסא שהיה בחדר,
"את באמת לא מבינה?" הנדתי את הראש "אני אבא של התאומים" בהיתי בו "רוי-אל דאג להרחיק אותי מהם, אז הפעם אני אדאג להרחיק אותך ממנו"
"למה אותי?"
"כי את הדבר הכי חשוב לו" לא ידעתי אם אני רוצה לדעת, חשבתי שאולי הוא מתבלבל "כל החיים שלו הוא חיפש אחרייך ועכשיו שהוא מצא אותך, אני זה שייקח אותך ממנו" נזכרתי בפעם שאבא שלי סיפר לי על האח למחצה, וגם שלרוי-אל יש אחותו למחצה מצד האבא, "אבל.."
"הוא לא סיפר לך" הנדתי את ראשי, לא ידעתי אם להאמין לו, אולי הוא טעה אחרי הכל הוא לא מכיר את אחותו של רוי-אל, "אל תדאגי אני בטוח שהוא כבר גילה שנעלמת" צחק,
"כמה זמן עבר?" כל חוש הזמן שלי נעלם ולא ידעתי כמה זמן אני מחוץ לבית
"שלושה ימים"
"מה אתה מתכוון לעשות.." לא רציתי להמשיך את המשפט,
"אמרתי לך"
"הוא לא לקח לך את הבנים שלך, אתה רצית לקחת את התאומים, רוי-אל רק עזר לאח שלהם להישאר איתם"
"דניאל לא היה ולא יהיה אח שלהם!" כעס "אני רק עזרתי לרוזה לגדל אותו" גיחך "וככה הם גמלו לי" הנהן לעצמו,
"אם אתה לא אבא של דניאל אז..?"
"אני לא יודע, היא לא טרחה לספר לי.. אבל אני טרחתי לספר לו" צחק "היא תמיד הביאה לו יחס מועדף מידי"
"מה סיפרת לו?"
"שהוא לא שייך למשפחה הזאת"
ואז נזכרתי בציור של הילד הקטן שדניאל לא היה מצויר בו, " הוא היה ילד, אתה הרסת אותו!" כעסתי
"הוא הרס את עצמו" הוא התחיל להסתובב בחדר "הוא נהפך להיות דיכאוני, ורק אחרי הרבה זמן הוא גילה שאמא שלו, היא באמת אמא שלו" צחק
"גרמת לו לחשוב שהוא מאומץ?"
"לא חשבתי שזה מה שהוא הבין" על מה חשבת?!
"יכולת ללמוד לאהוב אותו.."
הוא כעס קירב אלי צלחת עם אוכל "השיחה הזאת הסתיימה, תוכלי!"
אחרי שאכלתי הוא יצא ונשארתי לבד,

עברו כמה ימים ולא היה לי נוח ורק רציתי ללכת, ניסיתי להשתחרר ולא הצלחתי, הזמן עבר כל כך לאט, לא ידעתי מה לעשות, אם רק היה לי משהו להיעזר בו, נשענתי על הקיר והבחור הראשון שלקח אותי נכנס, הוא התקרב אלי והתיישב מולי,
"למה אתה עוזר לו?"
"לא ידעתי את הסיבה שהוא הביא אותך לפה"
"תשחרר אותי"
"מצטער אני לא יכול"
"הוא התקשר אליהם? אמר להם איפה אני?"
"לא" הניד את ראשו
"אז איך הם ימצאו אותי?" כאילו אמרתי לעצמי
"הם ימצאו.."
"עוד כמה זמן זה יימשך?" בכיתי
"זה יכול להיות הרבה מאוד זמן.."
"בבקשה.. תעזור לי.. אני אשלם לך על זה"
"אני מצטער, רק באתי להביא לך את האוכל" הוא הניח את הצלחת מולי ואכלתי לאט לאט, כבר לא נשאר בי כוח, אחרי שסיימתי הוא לקח את הצלחת וקם ללכת,
"רגע, אני נשארת פה לבד?"
"אני בחוץ, אם תצטרכי"
"איך קוראים לך?"
"ריין"

הרגשתי יד מלטפת את שערי, "דניאל.." לחשתי, פקחתי את עייני, זה היה ריין, התרוממתי מהר ונשענתי על הקיר, "אל תתקרב"
"מצטער.."
"הסליחה שלך כבר מאבדת משמעות"
"מה?" הסתכל עלי בתהייה
"אתה כל הזמן אומר שאתה מצטער, אבל לא נראה שיש בכך כוונת חרטה" הוא לא ידע מה לענות לי, "מה אתה רוצה?"
"יורד גשם בחוץ אז נכנסתי" הוא בהה בי "את אוהבת אותו?"
"כן.." היססתי, פחדתי לומר מילים שהוא לא יאהב,
"הוא יבוא בשבילך?"
לא הבנתי מה זאת השאלה הזאת, והתחלתי לחשוב על זה, הוא יבוא? הוא דואג? "אולי.."
"איך הוא נראה?"
"עקבת אחרי מספיק כדאי לדעת"
"אם הוא אוהב אותך הוא יבוא"
הוא קם ויצא מהדלת, דמעות החלו לרדת, רציתי לחזור הביתה, חשבתי אם המשפחה שלי יודעת מה קורה עכשיו? ומה הם עושים עכשיו? אם הם מחפשים אותי במקום הנכון?