נאנו #7

בין הצללים, שם, ליד האופנוע שלו דמות עוברת, מתבוננת באופנוע, כאילו מרחרחת את האוויר הולכת וחוזרת. נאנו נדרך "הוא הגיע". נאנו קם מהכיסא והלך לעבר האופנוע מאמין בכל ליבו שהוא צועד אל מותו, הוא כמעט שמח על זה. כשהגיע ליד האופנוע הוא הבחין שהדמות מתבוננת בו מבעד לסמרטוטים הרבים שמכסים את עיניה הירוקות ומביטות בו.
"היי" היא אמרה "יש לך משהו מתוק לאכול"
נאנו קפא לרגע "מה? למה את פה?" הוא שאל, תוהה אם היא תאכל אותו פה מול כולם, כמעט משועשע מהרעיון של לראות את העיניים האלה מביטות בו בזמן שהן מבתרות את נשמתו.
"אני שירקאווה" היא אמרה בקול פשוט, כאילו הם נפגשים בפארק באמצע אוגוסט ולא ליד המטה הראשי כשכתמי דם עדיין ספוגים בבגדיה. "שירי.. מה?" הוא אמר.. "מה זה?"
"לא לא, שירקאווה, בלי קיצורים של השם. השם הזה ניתן לאבא שלי והוא העביר אותו אלי. אני חיה אתו כבר מהמאה ה 8 לספירה." נאנו מצמץ פעמים חושב שאם היא הייתה הזיה של מוחו המשוגע הוא לא יכל לדעת את העובדה הזו, ולכן כנראה זו באמת הערפדית מהמדבר שכרגע נמצאת ליד האופנוע של הבסיס. "מה את רוצה שירקאווה" הוא תהה כמה מהר הוא יוכל לברוח מכאן, לפי מה שהוא ראה אותה זזה, לא משנה כמה מהר הוא ירוץ, היא תמיד תשיג אותו. "אתה מעניין, אז בדקתי ב GPS של האופנוע איפה אתה ובאתי, במדבר היית חכם ולא ראיתי אותך. פה פשוט שכחת לכבות את האופנוע אז פרצתי אליו" כשהיא דיברה ניצוץ משונה עבר בעיניה, והוא נדרך. "אני מעניין? בתור מה.. ארוחה? " שירקוואה צחקקה קלות בין הסמרטוטים שכיסו אותה. "לא, אתה יודע שיש לערפדים טיפה יותר מאשר הדחף לאכול… למרות שאם תעצבן אותי לא אתנגד מלתת לך ביס" היא אמרה ונאנו משום מה חייך להערה האחרונה, מה קורה לו. הוא העדיף לחזור לחוף מבטחים "טוב.. אה.. אין לי משהו מתוק לאכול, אבל אולי במלון שהזמינו לי יש" הוא אמר ואז התחרט, זהו, השיגעון נכנס סופית. הוא כרגע הזמין ערפדית שאכלה את חברים שלו לתוך החדר במלון שלו. הוא החליט שזה בגלל חום המדבר או שהוא הוזה. כך או כך הוא מדבר בלי היגיון "טוב" שירקאווה ענתה. "איפה זה?" נאנו ליעלע וניסה להשיג את המוח העייף שלו. בסופו של דבר הוא רק אמר "טוב, תעקבי אחרי האופנוע שלי, אני סומך עליך" הוא חזר למטה הראשי ולקח את הציוד שלו, שאר החיילים הביטו בו בדאגה ושאלו לשלומו. הוא אמר שהוא הולך למלון להתקלח ולנוח.. כשירצו אותו יש להם את ה- IP שלו ושידברו אתו. ה- IP זה הכתובת הייחודית שניתנת לכל מי שנולד לעולם המודרני, תחשבו על ת.ז. ביומטרית, אבל שמוטבעת לך בעור מרגע שאתה נולד ורק יחידי סגולה יכולים לשים אותה או להוציא אותה. כשנאנו יצא החוצה מהמטה הוא לא ראה את הערפדית, אבל הוא כבר החליט שזו הייתה הזיה אז הוא פשוט עלה על האופנוע ונסע למלון. כשהגיע למלון הוא ראה שהחדר שלו היה יחסית במרכז המלון, הוא שמח על זה. הוא צריך קצת אנשים סביבו, אם יש בעיה הוא ישמע אותם מתים לפני שיבואו אליו ויהיה לו הזדמנות להגיב.
נאנו נכנס להתקלח, משיל מעליו שבוע של מדבר, שש חודשים של אימונים ושמירות במסדרון השטן. עדיין כל פעם שהוא עצם את העיניים ראה את העיניים של הסייבורג ההוא. הוא חשב שהלילה יהיה קשה מאוד לעבור אותו, אבל הוא כל כך מותש.
נאנו יצא מהמקלחת עירום לחלוטין לכיוון המיטה שלו, גופו הבהיר הבליט את האזורים הכהים שהיו חשופים לשמש המדבר הקשה. על המיטה נחה ערימה של סמרטוטים ואישה עם שיער בצבע השיבולת בקיץ חיטטה במיני-באר בקולות גרגרנים. הוא תפס את האקדח שלו וכיוון, חיכה שתי שניות ואז לקח כרית וכיסה את מבושיו. "אהם" הוא כיחכך
שירקאווה הסתובבה לעברו, "אני שונאת ליקרים, אבל נגמרו לך כל חטיפי האנרגיה המתוקים" על הרצפה לידה נחה ערימה קטנה של עטיפות חטיפי אנרגיה "את..?" זה כל מה שהיה יכול להגיד להגיד.
כעבור רגע קל "אני הוזה נכון?" הוא שאל את ההזיה בדמות אישה שמולו
"לא." היא אמרה קצרות והתבוננה בו בשעשוע גדול