לשאוף לפסגה – הדור הבא – פרק א'

נועה הסתכלה על המראה בפעם המי יודע כמה. היא נגעה בשיערה החום הארוך וידעה שמן היום שבו היא תעזוב את הבית שלה, שום דבר לא יישאר אותו דבר.

טוב, אמה אוסי אסולין למדה בעבר בפנימיית אומניות ועכשיו תורה ללמוד שם.

האם יאהבו שם בבית החדש שיהיה לה כמה שנים? האם היא תתרגל לכך שהיא צריכה לחלוק חדר בפנימייה עם כמה בנות שהיא לא מכירה.

מאז שהיא הייתה ילדה קטנה , היא אהבה מאוד לענוד תכשיטים ולהשקיע במראה החיצוני שלה .

עד לא מזמן היא גרה בירושלים , ואז שהיא הייתה בת שלוש שנים . המשפחה עברה להתגורר בתל אביב- יפו.

ועכשיו בשביל להגיע לירושלים, היא הייתה צריכה להגיע עם אוטובוס.

וקצת היא נהייתה עצובה מכך שהיא עוזבת את חבריה מאחור ועוברת להתגורר בפנימייה לכמה זמן מסוים.

" נועה," היא שמעה קול מוכר קורא לה .

" מה , אימא?" שאלה נועה ברצינות תהומית ופניה היו סמוקות מרוב הלחץ.

" את כבר מוכנה לתזוזה? אבא רוצה לקחת אותך לתחנה המרכזית החדשה כי את צריכה להגיע כבר לפנימייה קודם לכן." אמרה אוסי בפנים חרדות.

" טוב, אימא. אני עוד מעט באה." קראה נועה וחייכה לאימה חיוך קצר.

" אין עוד מעט , אבא שלך לא יהיה פנוי לכל היום." העירה אוסי בעדינות.

" אימא , לא מצאתם פנימייה שהיא קרובה יותר לבית , למה שאני אסע כל כך רחוק?" הקשתה נועה ונאנחה בקול.

" ככה זה , נועה, את תצטרכי לנסוע עד ירושלים . לא להתלונן , נועה'לה . את יודעת שאני לא יכולה להרשות לנערה כמוך להישאר בבית ואף פעם לא יהיו לך חברות . לפחות שם את תוכלי להיות עם נערות בנות גילך. את עוד תודי לנו על שרשמנו אותך דווקא לפנימייה הזאת." קראה אוסי בטון רך וחיבקה את נועה , שהביטה בה במבט מלא פליאה.

" בסדר, נגיד ואני לא רוצה להמשיך ללמוד שם , אז אני יכולה תמיד להתחרט ולחזור לכאן? נראה לך שאת תרצי לפתוח לי דלת?" שאלה נועה בקול רועד.

" תמיד יהיה לך מקום חם לחזור אליו , חמודה שלי. עכשיו , בבקשה אל תעכבי את אבא שלך. תרדי בינתיים למטה ואני אדאג למזוודות , טוב?" אמרה אוסי ובעיניה עמדו דמעות.

" להתראות , אימא , אני מאוד אתגעגע אלייך!" קראה נועה בהתרגשות ואז רצה לעבר המדרגות.

" גם אני אתגעגע אלייך , ילדה שלי." אמרה אוסי לנועה ואז היא פנתה לדניאל , אביה.

" תשמור היטב על הילדה היקרה שלי ואל תעזוב אותה עד שהאוטבוס יגיע ואם צריך תעלה איתה." קראה אוסי בדאגה.

" מה זה , הוראות הפעלה?" שאל דניאל בציניות.

" לא , פשוט דואגת לה , לנועה הקטנה שלי. רק תשמור עליה מכל משמר. " חזרה אוסי על דבריה בפעם השנייה.

" כמו שאת מבקשת , כך אני אבצע. איפה נועה?" שאל האב בזעם.

" היא כבר ירדה לפניך. שתהיה נסיעה טובה ושתגיע למחוז חפצה בשלום." אמרה אוסי וסגרה את הדלת במפתח.

נועה נכנסה למושב האחורי ולא אמרה שום דבר כל הנסיעה בדרך אל התחנה המרכזית הישנה.

נועה לא האמינה שהיא הולכת לגור מחוץ לבית. אימה אוסי הייתה דאגנית בכל מה שקשור אליה ולעתידה.

" אבא , מה זאת האווירה העכורה הזאת? תשים קצת מוזיקה ברקע!" קראה נועה בתוקף.

" נועה מתוקה, מוזיקה זה רעיון נפלא. אבל זה מפריע לי להתרכז בנסיעה. מוטב שאראה את הדרך , שחס וחלילה לא תקרה תאונה בגללי.

אז בבקשה תני לי להמשיך לנסוע בשקט." אמר דניאל בטון קשוח.

" סליחה , אבא. אשתדל יותר להיות בשקט ולא להפריע לך עוד." ענתה נועה בעייפות ופיהקה בשרשרת.

הבטן של נועה כבר התהפכה והיא רק רצתה שהנסיעה הארוכה הזאת תיפסק.

איתן התיישב על הכיסא ואחיו דוד התיישב בכיסא המקביל לאיתן.

הם חשבו שהם היו היחידים שממתינים עד מתי שהאוטובוס יגיע.

" אני תוהה לפעמים מה זאת הפנימייה שאימא כל הזמן מדברת עליה. היא אומרת שזה מה זה משהו מיוחד." קרא איתן בחדות.

" זאת באמת פנימייה מיוחדת. אימא בוגרת הפנימייה , היא סיפרה לנו שהבת של החברה הכי טובה שלה , אחת בשם נועה אסולין, ואנחנו לא מכירים אחת כזאת." קרא דוד וחיפש בעיניו היכן נמצאת אותה הבת של אוסי , נועה אסולין.

בדיוק כשאיתן ודוד משוחחים ביניהם, נועה ירדה מהמכונית הכחולה של אביה והתקדמה לעברם.