יש לי אמונה והיא תנצח… (3)

היא ידעה שהיא ישבה שם ארבעים דק', כי היא יודעת מתי נכנסה וגם מתי יצאה.
אבל מה שקרה בפנים וכל מה שהדוקטור אמר לה, אפילו לא נכנס באוזן אחת וגם אם כן, בטוח יצא בשניה.
כל מה שהצליחה לחשוב עליו היה הדף הזה. ושמה של מאיה מתנוסס בראשו לצד המספרים – 18:00.-
וההבנה הנוראית שגם מאיה חולה חדרה למוחה של גאיה לאט לאט…

היא שוב פוסעת בקליניקה של הדוקטור, רק הפעם באיטיות, חסרת ביטחון והלוך ושוב
הלוך ושוב.
ואז
מבטה קולט קולט מהחלון את מאי נכנסת למבנה.
כמובן! הרי השעה כבר עשרה לשש ומאיה תמיד הייתה דייקנית. ממש כמו גאיה.
עכשיו היא גם חולה ממש כמו גאיה.
גאיה מסלקת את המחשבות הטורדניות מראשה ומחכה בקומ רוח שהמעלית תגיע לקומה שבה היא נמצאת ותפלוט מתוכה את הבנאדם שליפני פחות משש שנים היה הכי יקר לה. ואולי גם עכשיו.
ואז זה קורה.
הדלת נפתחת, צרחת התרגשות שהכי אופיינית למאיה, חיבוק מוחץ והמון- "אני לא מאמינה". אבל אחרי כל זה מאיה כאילו נזכרת איפה היא נמצאת וחיוכה הענק מתחלף בבהלה. "מה את עושה פה?!" , "באתי לדוקטור פומרנץ" משפילה גאיה מבטה.
היא ידעה שזה יקרה במוקדם או במאוחר, הן היו חייבות להיפגש מתישהו במצב זה. אבל ככה, שניה אחרי שנפלה עליה הבשורה , היא פשוט לא הייתה מוכנה לזה.
"גאיה," פולטת מאיה, ואז כשהיא מבינה, את הבהלה מחליף כאב עמוק.
"בואי נשב מאיה, יש לנו הרבה על מה לדבר".
הן מתיישבות וגאיה פותחת, "אמא שלי שיכנעה אותי להיבדק. ליפני חודש באתי בפעם הראשונה וגילו את הגידול על ההתחלה. במעיים"
"אני פשוט לא מאמינה" הפעם מאיה אומרת את זה בהלם מוחלט,
"אצלי זו פשוט הייתה תחושה רעה אז הלכתי לבדיקה ולא תאמיני גם אצלי זה במעיים".
רגע של שקט ואז, שתיהן פורצות בבכי, ממש בתיאום מוחלט.
המזכירה של הדוקטור יוצאת לקרוא למאיה שתיכנס ופוגשת במראה המזעזע של שתי נשים מחובקות ובוכות. "אמ…אני…אלך להביא מים", היא ממלמלת ונמלטת.
"אני חייבת להיכנס, הוא שונא שמאחרים" לוחשת מאיה.
גאיה רק מהנהנת מבין דמעותיה. "אני רוצה לשבת איתך, לדבר, מתי את יכולה?"
"אני אחכה לך שתסיימי ונלך לאנשהו". "אוקי" עונה מאיה ונעלמת בחדרו של הדוקטור.