~דמי בוער אליך.~ פרק 2 (יהלי)

_יהלי_
אני לבד
כרגיל
תמיד יש יותר מדי מקום בחדר שלי
שרלוט כבר לא איתי
לתמיד
סיאן העבירה אותה לחדר שממול, עכשיו אני כבר לא יוכל לשמור עליה, כמו שעשיתי בחמש השנים האחרונות מאז שננטשנו על מפתן הדלת של "סיאן בית לילדים חסרי הורים"
שם יפה יותר להגיד יתומים.
אני לא יתום.
ולמרות זאת אני בבית יתומים.
גם שרלוט לא יתומה.
אבל היא לא יודעת את זה.
רק אני יודע את זה.
וסיאן.
לא הצגתי את עצמי.
קוראים לי יהלי.
שרלוט היא אחותי הקטנה.
היא כל מה שיש לי.
גם אני וגם שרלוט ננטשנו באותו יום ב13 בדצמבר על מפתן בית היתומים בצרפת. בפתק שהיה עלינו היה כתוב שאנחנו אחים. ששרלוט בת שנה. זה מוזר. אני לא זוכר את שרלוט, ואני הייתי בן 12.
מצד שני אני לא זוכר כלום
פשוט שום דבר.
בפתק היו עוד כמה פרטים על הורינו ועלינו.
לפחות ככה חשבתי.
עד שמצאתי אותו.
את הפתק האמיתי.
זה שבאמת בא איתנו מהבית עד לפתח הדלת של סיאן.
זה היה היומולדת שלי ה6 במאי. בחדר האוכל חיכתה לי עוגה קטנה ומתנה, יומן.
ביומן כתבתי כמה אני מרגיש בודד וחסר אמת ומשמעות. ופתאום עלה לי רעיון, לפרוץ למשרד של סיאן, לקחת את התיק האישי שלי ושל שרלוט ולראות מה כתוב שם.
הכל עבד כמו שצריך. סיאן הלכה לישון ושרלוט הלכה ללירן.
עשיתי את זה.
נכנסתי למשרד של סיאן פתחתי בשקט את כל המגרות, עד שמצאתי את המגרה עם התיקים האישים. דיפדפתי בניהם וראיתי תיקים של אנשים שאפילו לא זכרתי שהם כאן:דילן, צייס, לאון, ועוד כמה. לפתע ראיתי את התיק של בלייד. בלייד היה ה"אויב" שלי עד כמה שניתן להגדיר זאת. התפתתי לקחת את התיק שלו ולקרוא על כל סדותיו הכמוסים ביותר, אבל דבקתי במטרה. דפדפתי עוד עד שמצאתי את התיק שלי ושל שרלוט (מוזר שזה היה רק תיק אחד). בהתחלה סתם הסתכלתי על הדפים שלנו. ואז נתקלתי בפתק מצהיב ומתפורר. הרמתי אותו וככה היה כתוב:
"מה שנעשה נעשה.
הילדים לא יזכרו כלום.
קוראים להם שרלוט-בת שנה
ויהלי-בן 12
יהלי נולד ב6 במאי ושרלוט נולדה ב8 לאוקטובר.
תחגגו להם.
הם ננטשו בכוונה.
אנחנו לא מתים.
אנחנו גם לא מתכוונים למות בזמן הקרוב.
הם לא רצויים.
את/ה רשאי/ת לעשות בהם ככל העולה על רוחך.
לא לחפש אותנו."
אני עדיין מריח את השרוף באף.
אני שרפתי את הפתק.
אחרי שהעתקתי מילה במילה ליומן שלי.
אני שרפתי אותו.
כדי ששרלוט לא תמצא אותו.
היא עוד קטנה.
אני אמור לשמור עליה.
אז שרפתי אותו.