עוצר בפורים ואורח שבא

ישבתי עם אברהם ספדיה כשהוא סיפר לי את הסיפור על הרב שרבני ונזכרתי בעוד סיפור שקשור אליו:

זה היה בתקופה של המאבק באנגלים. את החגים כמובן חגגנו כרגיל, הרי האנגלים לא יפריעו לנו בזה. המחתרות פגעו בצבא הבריטי בלי סוף והחיילים שלו מבחינתם עשו עוצר בערב. ככה שהיה קשה לצאת ומי שהיה יוצא זה היה בגדר סכנה, יכלו לירות בו.

אז הסיפור היה בפורים. בשעות של אחר הצהריים. אל הבית נכנס ילד בן עשר או אחת עשרה עם משלוחי מנות. אמא ראתה אותו וישר הכירה שזה משה שרבני הבן של שלומית טלבי, שתיהן יחד גדלו בעיר העתיקה, בקצה של רחוב המידאן.

"מושה קרידו" היא קראה בשמחה. מה הבאת לנו?

בסל שהביא היו הרב דברים טובים: עוגיות שקדים שנקראים מרצ'ונס, עוגת ספוג שנקראת פאן אספונג'דוס וגם עוגת סולת שנקראת טישפישטיל. בצנצנת שהביא הייתה ריבת תפוזים שנקראה דולסה. מן קליפות תפוזים חתוכות.

אמא הייתה כמו הספרדים של העיר העתיקה. כמובן שמילאה לו סל במעדנים שלה. אבל לא יכןלה לשלוח את משה בלי שיאכל משהו. ובדיוק פתחה שולחן לפורים בשביל סעודת פורים והזמינה אותו לשבת אתנו, יחד עם הנונה אסתר וטייה מתילדה. אכלנו כיד המלך ומשה קצת נתן דברי תורה מתובלים בערבית. על הגבורה של אסתר המלכה.

אבא אמר בהתרגשות שזה נער יניק חכים, כלומר, תלמיד חכם שיגדל להיות רב בישראל ומשה ככה הסמיק ואמר במעט לאדינו שהכיר: "גרסיאס גרסיאס" כלומר, תודה על הברכות.

ובין כך ובין כך נשאר אתנו, עד שפתאום ירד החושך והאנגלים ימח שמם הסתובבו ברחוב בצלאל עם מכונית שהכריזה על עוצר. משה מסכן לא ידע מה לעשות, איך יחזור הבייתה?

אז אמא עשתה מה שעשו הרבה אנשים: שמה מזרון על הרצפה ומשה ישן אצלנו ולמחרת חזר הבייתה, אל ההורים שלו שבטח דאגו מאוד מאוד . אחר כך שמענו שהיו לו כמה אחים בארגון האצ"ל. אבל כמה שהיו פעילים בטח לא יכלו לעשות כלום בערב ההוא.