לאף אחד לא אכפת

לאף אחד לא אכפת ממנה.
ממש לאף אחד.
היא מסתובבת בבית כמו זומבי, לא מסוגלת להניף את עצמה ולצאת מהמצב שבו היא נמצאת.
קוראים לזה דיכאון. גם היא מבינה את זה.

זה התחיל מעייפות וחוסר חשק לקום מהמיטה, והיא קמה בכל זאת, כי מישהו צריך לפרנס את הבית. אז היא הלכה מידי יום לעבודה, לבושה יפה ומאופרת, מדברת וצוחקת עם כולם. אישה מאוד נעימה, עובדת מצויינת. אף אחד לא היה חושד שהיא בדיכאון. לרגעים, גם היא חשבה שזה לא המצב, שהיא לא בדיכאון. זה רק סתם קצת מצב רוח לא משהו.

אבל מידי יום כשסיימה לעבוד וחזקה הביתה, שקעה בחזרה לתוך עצב אינסופי, לידיעה שלאף אחד לא אכפת ממנה, בטח ובטח לא ל"בעל" שלה, שכבר מזמן לא בעלה. היא לא ראתה אותו ככזה, ולא ראתה את עצמה כאשתו. החיים הזוגיים שלהם מתו לפני המון שנים. הם נשארו לגור ביחד למען הילדים, אבל הילדים גדלו, כל אחד עסוק בענייניו, והיא מצאה את עצמה לבד בבית, איתו, יותר ויותר פעמים. כל אחד מהם בצד השני של הבית. כל אחד בעולם שלו ובעניינים שלו.

בלי אהבה, בלי אושר או שמחה. לא אכפת לאף אחד שהיא מרגישה ככה, מדוכאת, נובלת, מאבדת עניין בכל דבר. לא מתרגשת מכלום, שום דבר לא משמח אותה, כבר שנים שלא.

והדיכאון הזה מפחיד אותה. היא לא יודעת איך להשתחרר ממנו. זה עושה לה כל כך רע, ולמרות זאת, היא נשאבת למעגל הזה של התחושה שהיא החמיצה את החיים שלה, שלעולם לא יהיה מישהו שיאהב אותה ושהיא למעשה, לעולם לא תהיה חשובה לאף אחד.