העץ הוא המום

למים אין טעם
ובכל זאת תשוקה לה
כמו הפליאה התמידית
של ענפים של עץ
שהרוח מנופפת אותם למקומות
חדשים לא חדשים.
הפליאה והתשוקה
שתיהן צבועות בעוז
בצבעים חיים, צבעים חמים
כמו אינטנסיביות של אדם
החי רק את הרגע הזה.
לטעם המים בתפיסה אין
אך לגוף חיים משל עצמו
חום, סיפוק ועונג מתפשטים,
ובכל זאת אין אנו מתגעגעים לטעמם.
ולפליאה התמידית אין טעם גם כן
אך ענפיו של העץ נחבטים בשוק
הוא יודע מה עומד לקרות
הוא יודע והוא דומם בפנים
כמעט מתקלף
גופו ההמום הלם לא מתפקד.
שירים שלי שמעתי על שוקולד ורצונות
וגופי מעולם לא סיפר לי
שגם לו, מלבד לתודעה, יש גבולות.