כאבי העבר

אני תוהה למה אני ממורמרת כל הזמן .
כאילו זה חלק בלתי נפרד ממני.
כשקורה לי דברים רעים אני באמת מאמינה שכשהדבר הרע יעלם אז גם המרמור יעלם ! ואז כשהדבר הרע נעלם המרמור עדיין נשאר … ואז אני מחפשת לעצמי סיבה להיות ממורמרת בדרך כלל מסתכלת על החיסרונות שבי. לפעמיים אני כועסת עצבנית כל כך ברמות שאני מרגישה שאני עומדת להתפוצץ מרוב כעס ותיסכול !
פתאום עכשיו כל הקטע המשפחתי …מבחינתי פעם זה היה בולישט !! כל כך לא הזיז לי הקטעים האלה… עם החיסרון של התפקיד של האבא אז למה עכשיו זה כן צובט לי זה כן חסר לי גיליתי שזה כן משפיע עליי עד עכשיו וכואב לי… כשהייתי קטנה והייתי שונאת את אבא שלי שנאתי אותו כל כך מבחינתי הוא האשם היחיד הוא זה שהרס לי את החיים !ועכשיו כשהתבגרתי ולמדתי לעשות הפרדה בין המחלה שלו לבין איך שהוא… זה הרבה יותר קשה!! אני מתוסכלת עוד יותר כנראה יותר קל כשיש את מי להאשים . זה יותר משחרר… קשה להשלים אם זה שאבא שלי קורבן בעצמו קשה לקבל שזה הגזרה שקיבלנו משמיים ושאנחנו אמורים להתמודד עם זה .שום דבר לא יחזיר לי את הילדות ויעלים את החוסר אונים שהרגשתי , את הפחד ,את הרגעים שראיתי את המוות בעיניים את הבכי והכאב .
וואי קשה לשחרר קשה לראות שלאחרים יש מה שאין לך … הייתי רוצה לדעת איך זה כשיש אבא שמדבר איתך יושב איתך ואפילו כועס אבל כועס מאהבה אני רוצה להמשיך הלאה להתגבר על זה ופשוט קשה לי . הייתי כל כך קרובה לה' כל דבר שהייתי מבקשת ממנו ישר היה עוזר לי ! כנראה הוא ידע מה אני מרגישה הוא הבין שמבחינתי הוא אבא שלי בלבד הוא הרגיש את הפחדים שלי הוא שמע את הזעקות שלי את הבכי שלי, הוא היה איתי כנראה בגלל זה עדיין למרות הכל הייתה לי שמחת חיים .. כל אחד והקושי שלו אני צריכה להחזיק מעמד רק עוד קצת למרות שהסוף הכי קשה! אבל אסור לי להישבר דברים טובים מחכים לי אסור להרים ידיים הכל עובר בחיים גם זה יעבור…