פרי עץ הדעת

לקח לי זמן לעכל את פרי עץ הדעת
תקופה ארוכה הוא היה בתוכי צמח בחשכה
הצמיח שורשים שנאחזו בריקנות
הדשן שלו היה תחושת עצמיות
נדמה היה שאני השקתי אותו כל הזמן
הגנתי עליו טיפחתי אותו ורק רציתי שיגדל.
מתוך אשליה שהוא יניב בשבילי פרי בסופו של דבר.
לאורך כל הדרך אני בורח מהרע ומתחנן לטוב
ממשיך לרוץ עם דליים של מים הלוך ושוב,
משקה אותו בתקווה שנרדפת על ידי ייאוש.
אבל המציאות הראתה לי אחרת, אי נחת עטפה אותי לאורך כל הדרך.
איזה מן עץ לא מניב פרי? איך חוקי הטבע באים כנגדי?
איפה אני טעיתי? ועכשיו גל של אשמה עובר בנשמה,
והגל הזה סוחף איתו את הדכאון, שניהם יחד באים לסמן לי שישנה בעיה,
עוטפים את גופי באיכויותיהם כמו קוץ בנשמה.
הגעתי לנקודת שבירה התחלתי להכנע.
התחלתי להטיל ספק בעץ שטיפחתי בתוכי, משורשיו ועד העלה הכי גבוה,
מהשם שלי ועד כל דעותי.
הטלתי ספק בדברים שאני אוהב ובדברים שאני שונא.
הטלתי ספק בגזע המרשים ובעלים היבשים.
הטלתי ספק בעצמי! וכשזה קרה שורשי העץ הרפו את אחיזתם מהריקנות, ולראשונה בחיי הכרתי
באותה ריקנות תהומית בלי שדעותיי מחשבותיי ואמונותיי יפרידו בינינו.
אני היא הריקנות, הרגשה מוזרה מלווה בפחד מהלא נודע, לא נותר לי במה להיאחז
אז אני ממשיך לרחף
למטה ולמעלה הכל נראה אותו דבר
אין בכוחי לקבוע מהו טוב ומהו רע
הרגשה כה מוזרה
ולי אין ברירה אני בתוך הסערה
עומד מול המראה
בוהה בתקרה
צועק לעזרה

וברגע אחד של קבלה יש שיקראו לזה הארה אני הרגשתי משב רוח קרירה.

הריקנות וחוסר המשמעות הם חלק בלתי נפרד מאיתנו באותו אופן שאין חיים בלי המוות, ועד שלא נשלים עם הריקנות שבתוכנו אנחנו תמיד נברח מעצמנו.
פעם הייתי בטוח שאני יודע מי אני, היום אני יודע שאין מה לדעת הבנתי שפרי עץ הדעת הייתה אשליה שאני בחרתי להאמין בה.
אני כבר לא מפחד מכלום כי אני מוכן לפחד בכל רגע נתון ולהכיר בזה עד עמקי נשמתי בלי להתבייש במה שמתרחש בתוכי.