יש לי אמונה והיא תנצח… (2)

הכל התחיל מעייפות מוזרה וירידה פתאומית במשקל.
היא ניסתה להתעלם כי היא לא מהטיפוסים ההיסטריים שדואגים מכל דבר קטן.
אבל אחרי הרבה לחיצות מצד אמא שלה היא הלכה להיבדק אצל רופא.
ואז בום!
כמו משהו ענק שנפל עליה ושאב ממנה את האוויר, נפלה עליה הבשורה.
כן זה זה,
המחלה….
אין צורך לתאר לילות חסרי שינה ומחשבות הזויות שמתרוצצות בראש אבל יותר מהכל, זה פשוט עצר את החיים, ואם כבר עצירה, היא הרגישה שהיא חייבת להביט אל העבר, להציץ בפניה של הילדה חסרת הדאגות עם הנמשים שפזורים לה על האף וחיוך עם גומות, להביט וכל פעם מחדש להוכיח לעצמה שזו היא.
וזה מה שהוביל לפתיחת המוזיאון הזה בסלון, וזה מה שהוביל לזכרונותיה על מאיה.

אבל אין לה באמת זמן לחשוב על העבר, היא חייבת לסדר דברים בראש, להבין במה להיאחז. להבין מאיפה מתחילים ואיפה הכל נגמר,
והאמת,
אין לה תשובות. והיא בספק, אם תצליח אי פעם למצוא,
וזה קשה,
כל כך קשה.

היא אוספת את האלבומים ונגררת לשידה לענות לטלפון המטרטר,
"הלו, גברת שקדי, המזכירה של דוקטור פומרנץ מדברת". "כן, אני שומעת" עונה גאיה . "תיראי אני מבינה שהבשורה נפלה עלייך משמיים ואת קצת בהלם אבל תביני, זה לא צחוק. ואם אנחנו לא נתפוס את הגידול הזה בזמן הסיכויים שלך קטנים. סליחה שאני ככה תוקפנית אבל פשוט עבר המון זמן מאז האיבחון ואת מתעלמת מההצעות שלנו אז לא נותר אלא לשים את הקלפים על השולחן: או שאת עכשיו תופסת את עצמך בידיים ומתחילה לעבוד קשה כדי לחיות או שאת מבלה את זמנך בהלם וברחמים עצמיים."
…לא לבכות, רק לא לבכות…
"תודה , אני מבינה את דאגתך. אבל האמת היא שכבר התאוששתי מההלם, אני מוכנה לעיין בהצעות לטיפולים באופן יותר יסודי, מתי אוכל לבוא?"
"בואי מחר. בשעה 17:00. אני מאוד שמחה לשמוע גאיה" "תודה, יום טוב".

לא להאמין איך התכונה הזו מובעת בה. למרות שהכל מבפנים הרוס ושבור, היא צועדת בקצב, עם המבט והמראה הכי שליו ורגוע, משדרת ביטחון ועוצמה, בעצם עושה הכל כדי שאף אחד לא יבין מה מתחולל בתוכה.
כך היא צועדת בקליניקה המפוארת של דוקטור פומרנץ, ונוקשת קלות על דלתו.
השעה חמש אפס אפס. זה אחד מהעקרונות שלה שבזכותם היא נמצאת איפה שהיא נמצאת.
דיוק בזמנים.
הדוקטור מסמן לה בידיו שתיכנס והיא מתיישבת. הוא בשיחב, כניראה משהו חשוב אם הוא מתעלם ממנה ככה.
"בסדר גברת שוורץ , אעדכן אותך לגבי שעה. יום טוב לך".
בטח עוד מטופלת… יש בזה משהו מנחם בעיניין הזה שהיא לא לבד.
"אז, מה שלומך?" הדוקטור שואל ותוך כדי מרים ערימת דפים ומיישר אותה, כשאחד הדפים מחליק מטה ממש מתחת לכיסאה של מאיה, היא מתכופפת בשמחה כדי להרים את הדף ובעיקר כדי לקבל עוד זמן לחשוב על השאלה שהתשובה אליה בטוח לא תהיה "בסדר".
היא מזיזה את הכיסא ורוכנת מטה להרים את הדף הסורר, ואז, באמת שלא בכוונה אבל השם "מאיה שוורץ" שנמצא בראש רשימת התורים, ממש קופץ לה.
היא מזדקפת באיטיות ולא מצליחה להתיק את מבטה מהדף.
זו היא,
איך היא שכחה שהיא כבר לא מאיה דניאלי אלא מאיה שוורץ.
איך היא לא קישרה.
"קרה משהו?" הרופא מביט בה נבוך ואז מוריד את מבטו אל היד המושטת שלו שמחכה שגאיה תועיל בטובה להחזיר את הדף.
"לא ידעתי שהיא גרה בסביבה" עונה גאיה בגרון יבש.
הדוקטור מכחכח בגרונו ושוב מסמן לה להחזיר לו את הדף וכשהיא נענעת, ממלמל "תודה" חרישי.