צפירה בבית חולים

צפירה בבית חולים
אבא היה בבית חולים, הוא כבר הכיר את המקום די טוב, בערך 20 שנה הוא חולה, בעיקר בנפש ובשנים האחרונות גם בגוף. יצא לו קקי לבן, מה זה אומר? שאלה ענת את אמא . זה אומר לא טוב, ענתה לה בקיצור אופייני, משהו במעיים שלו חסום. אבא ראה את זה כבר בבית, אחרי שאכל את הסושי עם המשפחה של מיכל. יום יומיים אחרי זה, אמא ענת ואבא הלכו לבית חולים לבדיקה שגרתית וגם לדבר עם הרופאה על הקקי הלבן. אחרי שיחה קצרה הרופאה ביקשה מהם לעבור לחדר אחר, שם ינסו לעזור לאבא, רופא מתמחה, שנראה כאילו עבר עליו מכבש אחרי 23 שעות במשמרת, נכנס לחדר לנסות ולבצע באבא איזשהו הליך חיצוני להפוך לו את המעיים, איך בדיוק אפשר לבצע "הליך חיצוני" ל"הפוך" את המעיים, כבר בהגדרה של ההליך זה נשמע ללא סיכוי. כמעט באופן מתבקש, "ההליך" לא עבד. ענת סיפרה אחרי זה שאבא צרח צריחה כזו, של איש שרואה את המוות בעיניים, ואז הוא עצם אותן ואיבד את ההכרה. ככה זה הגוף שלנו, הוא עוצר הכל כשממש כואב לו ולא אכפת לו מכלום. אחרי זה, יכול להיות שהגוף יחליט שהוא משתחרר וממשיך קדימה ויכול להיות שהוא פשוט יודיע על תחנה סופית. "כולם לרדת" יצעק הכרטיסן הדמיוני, והרכבת לא תזוז יותר לעולם.
אשפזו את אבא במחלקה הפנימית וביקשו מאיתנו, שלושת האחים ואמא להיפגש עם סוללה של רופאים, סגן מנהל בית החולים והיועצת המשפטית. הבנו שזה רציני. אמא החליטה שגם אח של אבא, יקי, יגיע לבית החולים והזמינה אותו. שאלתי אותה: למה?? 20 שנה הם לא מדברים ואת מזמינה אותו? מה עבר לך בראש?? אבל אמא הגיבה כצפוי, ביובש. תגובה לא אופיינית לה בדרך כלל, אלא אם מדובר באמת בארוע מעיק, ארוע שפוגש אותה בנפש ולא פוליטיקה או חינוך, כי בדרך כלל היא מגיבה בהתפרצות של כעס או זעם או פליאה או תמימות כעוסה. הוא חלק מהמשפחה, היא אמרה, במין השלמה של משפחת מאפיה, ה"קוזה נוסטרה" בשילוב "המשפחה הלוחמת" מימי האצ"ל נגד הבריטים, אין מה לעשות. בולשיט!!, רציתי לצרוח עליה, אבל הסיטואציה היתה מורכבת מדי, "מורכבת", מילה מעולה לתיאור כל מצב לא נעים, מצב מעצבן, פאדיחה משפחתית, פאדיחה חברתית ופאדיחה עבודתית.
ישבנו בחדר הישיבות, אני, אמא, מיכל ויקי. ענת היתה איתנו דרך הטלפון ברמקול, היא לא יכלה להגיע, היא לא הבינה עד כמה קריטי היה המצב, האמת שגם אנחנו לא כל כך הבנו. הרופאים הסבירו לנו שאבא צריך לעבור ניתוח שהסיכוי להחלמה ממנו הוא די אפסי, במקרה הטוב הוא יחיה עם שקית צמודה אליו ולמעיים שלו עד ליום מותו. הם שאלו אותנו בדרכם המחוכמת והזהירה, מפחד משפחות שמסוגלות לתבוע אותן על הריגת קרוביהן, האם אנחנו חושבים שכדאי לבצע את הניתוח או לתת לו מורפיום. שאלה קשה, שאלה שבה למעשה, צריך להחליט האם להרוג את אביך לטובתו או לטובתך, או להשאיר אותו בחיים, לטובתו או לטובתך. כל אחד מאיתנו התבקש להביע את עמדתו, היה ברור שאם מישהו מבני המשפחה יביע התנגדות תהיה לנו בעיה, אין ספק, אחת ההחלטות הדרמטיות בחייה של משפחה. ענת אני ואמא אמרנו בצורה חדה שעדיף לאבא למות ולהפסיק את הסבל הארוך שהיה מנת חלקו בעולם הזה בשנים האחרונות. מיכל לא היתה מוכנה להביע עמדה, אולי היא חשבה שאלוהים מסתכל עליה, אולי היא סתם פחדנית. יקי, האח האוהב, אמר שכדאי לבצע את הניתוח כי צריך להאריך את חיי אבא, מגיע לו לחיות, הוא אפילו שם לב שבחודשים האחרונים אבא מביע לעתים עניין בספרים או איזה בולשיט אחר, אני לא ממש זוכר את המילים המדויקות אבל זה פשוט היה מופע מהמם של אדם מנותק, ללא קשר לחייו של אבא בשנים האחרונות, כאילו שהוא יבוא אלינו לשמור על אבא ולהיות איתו, לי זה היה נראה כמו נסיון לרחוץ את המצפון של עצמו אחרי כל כך הרבה שנים שלא היה לו אכפת מאבא.
היינו המומים, אמא הסתכלה עליו בעיניים פעורות, גם אני, דמיינתי שגם ענת בתוך הטלפון רוצה לצאת מהמכשיר ולתת לו אגרוף לתוך הפנים.
הרופאים היו קצת חסרי אונים מול החזית המעורערת שהוצגה בפניהם, קיוויתי שהם השתכנעו שהמגמה היא לא לבצע את הניתוח. אחרי שיצאנו, ישבנו במבואה הקטנה ליד חדר הישיבות, מרחב קטן, לחוץ ועם זאת פתוח לכל עובר ושב. אמא התחילה להעלות אדים של עצבים, ואז הכל התפרץ, "אתה תהיה איתו בבית אחרי הניתוח?! איך אתה אומר דבר כזה לרופאים?!, באיזו זכות!?" היא התכוונה להמשיך אבל הצפירה של יום הזיכרון קטעה אותה בחדות כמו סכין. עמדנו כולנו, זו תהיה צפירה שלא אשכח.