הדהודי הלב/

דלת הכניסה לחדר האחיות נטרקת מצד לצד, לאט, בקצב, כמו פעימות לב; כאילו היא יודעת מה קורה סביבה ומחליטה להצטרף אל האבל והכאב הפתאומי של כולם.
כאילו היא אומרת "תתמקדו בי, אני אגן עליכם".
רעש מכונות כביסה וגלגלי מתכת נשמעים על רקע הבכי. מטפלות זזות ממקום למקום, ממשיכות בעבודתן ומידי פעם אחת מהן נעצרת כדי לומר "משתתפת בצערכם". זה מה שמקובל לומר, אני יודעת, ואין לי כוונה רעה כלל, אך היא לא באמת מתכוונת לזה פשוט כי היא לא הכירה אותו כמו שאני הכרתי; היא לא גדלה על אמבטיות סבון וכוסות פלסטיק ופסטיגל 99'.
אבל היא עשתה מאמץ, היא שימחה אותו.
אני מודה לה בשקט.
צפצופי חדרים של חולים אחרים חודרים את השקט שנוצר מידי פעם, אנשים שהמשפחות שלהם שמו אותם כאן כדי שיהיה להם טוב יותר.
כדי שהמסגרת של המקום תיתן להם משמעות כלשהי לכל מה שכבר כמעט אבד לגמרי.
אנשים כמונו.
דיבורים מגיעים אל אוזניי ואני מקשיבה להם בחצי אוזן. בחצי השני נשאר רק הדהודי הדלת הנטרקת.

הלב שלי פועם בעוצמה. הנה אני, יושבת בתוך מכונית ועל ברכיי מודעות אבל, מודעות שפעם אולי חשבתי עליהם וניסיתי לראות בעיני רוחי את האנשים שעומדים מאחוריהם, את רגשותיהם, אך אף פעם לא חשבתי שאני אתלה אותם בעצמי, ועוד על מישהו שאני מכירה.
מודעות אבל.
מודעות שאומרות שמישהו נפטר. לא ישוב עוד.
זה נתפס ברעיון, אך לא במציאות. גם לא אחרי שאני מניחה את חתיכת הדבק האחרונה.

אין דבר יותר קורע לב מהבכי של סבתא.
העיניים האדומות שלה מביטות בי ואני נשברת, מתפרקת למיליוני גרגרי חול כמו אבן שתהלכי ההתפרקות הואצו בה.
היא בוכה וגופה נוטה מטה, כאילו רגליה אינן מבינות מדוע הן צריכות לעמוד ומחליטות לקרוס על דעת עצמן, בלי להתייעץ עם שאר חלקי הגוף. אני מחזיקה אותה, מונעת ממנה ליפול ומנסה תוך כדי ללחוש באוזנה מילות הרגעה. עיניי שורפות מהשמש והבכי והמשקפיים, אך אני לא אומרת מילה.
אני לא חשובה כרגע, סבתא כן.
אנשים -חלקם מוכרים וחלקם לא- ממשיכים לחבק אותי ולפנות אליי במילים או בלחיצת יד. אני לא אדם חבקן, או חובב קהל, אך פתאום חברתם של האנשים האלו קלה לי, כאילו הגוף שלי וויתר והרפה ושידר לכולם "בואו, אני עייפה ולא נותר בי כוחות לדחות אתכם מעליי".

בחדרי, בשקט, אני חושבת על כל מה שקרה במהלך הלילה-בוקר הזה וליבי מתכווץ בכאב מחודש.
עיני לוכדות את שעון החול שנמצא מולי.
אם אגדות היו אמיתיות. אם הזמן היה זז לאחור.