משתנה בצהוב/פרק 2

השקט שהשתרר בבית היה ממש השקט שאחרי הסערה. מיד אחרי ששחררו את רבקי בבוקרו של יום שישי הם נסעו לביתם לאסוף מעט דברים לשבת ואז עשו את דרכם צפונה, להוריו של דניאל. הם העבירו את הנסיעה בנעימים כשליבי מנמנמת רוב הזמן לאחר שעה וחצי הגיעו לבית הוריו בטבריה.. משפחתו של דניאל חזרה בתשובה כשהיה בן שנתיים כך שדניאל בילה את רוב חיוו במשפחה חבדית לכל דבר. הם היו משפחה שקטה שלא מנסה להתבלט גם אם היתה להם סיבה ולא ניסו אף פעם להוכיח לאף אחד כלום. בקיצור ההפך הגמור ממשפחתה. ואולי בגלל זה הם התחברו, הפכים מתחברים כך אמרו כולם. היא נהנתה מאופים הצנוע של משפחתו וכמעט תמיד מצאה בניהם את מקומה בלי להילחם עליו יותר מידי.. בכל מקרה כרגע אחרי בכי ממושך של ליבי היא נהנתה בחברת גיסתה בת ה14 הבת הצעירה ביותר במשפחה. הן פטפטו על דא והא עורכות את השולחן תוך כדי.. לבסוף הן התיישבו על הספה מוציאות את סידוריהן. הן התחילו בקבלת שבת מזמרות ביחד בשקט, משתדלות לא להעיר את ליבי הנמה בעגלה לידן. לבסוף הגיעו הגברים וכולם נפנו לקידוש. הסעודה עברה ברוגע כשכל אחד בתורו מספר איזה שהוא חידוש חסידי.. מהגדול לקטן. היא כ"כ אהבה את הסעודות המשפחתיות האלו. האוירה השבתית שהיתה כה חסרה בבית שלה.. גם הם היו מעבירים סעודות שבת מרשימות אך מסוג שונה, הכל היה יותר רשמי, חיצוני. בסוף כשכולם כבר סיימו ברכת המזון והשולחן כבר היה מסודר והרצפה מטוטאת השאירו רבקי ודניאל את ליבי הקטנה בידיה המסורות של הסבתא ויצאו לסיבוב.. הם ירדו במורד הרחוב ופנו בפניה לעבר הכנרת. הם המשיכו להלך לידה ובסוף התיישבו על אבן רחבה מביטים בנוף הנשקף לעיניהם. "היום את מהורהרת" קבע דניאל אחרי מספר פעמים שניסה לפתוח בשיחה ולא עלה בידו. "אני?" ניסתה להיתמם ללא הצלחה. "כמובן שאת את רואה פה עוד מישהי? מהסעודה אני מסתכל עלייך. קרה משהו?" הוא שאל מביט במבט המעמיק שלו, כאילו קורא אותה כמו קלף. "האמת שזה לא משהו מיוחד. סתם חשבתי על ההבדלים בין המשפחות שלנו".. היא אמרה בנימה סתמית למרות שזה היה בכלל לא סתמי. "סתם לא משהו מיוחד.. רק שאשתי החליטה לחשוב על ההבדלים בין המשפחות שלנו אחרי שנתיים של חיים ביחד.. וזה לא משהו מיוחד. זה בכלל לא מיוחד בעצם." ענה בציניות. "טוב. אולי אתה צודק. סתם אתה יודע, אני אוהבת את המשפחה שלך מאוד. והסיגנון המשפחתי שלה נוגע לי ללב מאוד. לעומת זאת.. המשפחה שלי, נו את יודע.. יותר רשמית יותר חיצונית פחות משפחתית ומלוכדת" הוא הביט בה מנסה להבין לאן היא חותרת אך ללא הועיל. "ומה את מנסה להגיד בזה?" היא הסתכלה עליו באותו מבט מהורהר שליוה אותה במשך כל הערב ואז אמרה "אני רוצה שליבי תחיה במשפחה כמו שלך. אני רוצה שגם אנחנו נהיה ככה, אתה מסכים?" היא שאלה ופתאום המבט התחלף במבט שאומר תזהר לסרב לי, דניאל שקלט את זה ענה בענייניות "כמובן שאני מסכים. השאלה שלי היא למה שלא נשלב? את יודעת אני מבין למה את מתכוונת, זאת אומרת חייתי במשפחה הזו. אבל אני גם אוהב את המשפחה שלך נכון שיש ברשמיות ובחיצוניות הזו מינוסים אך גם במשפחתיות המגנה והחונקת יש מינוסים.. אז אולי כי את רואה את המשפחה שלי מהצד. לא מהמקום שחי בה לכן את חושבת שזה כ"כ חלומי.. אבל גם אני לא חייתי במשפחה שלך ואני גם רואה את הרשמיות הזו כמו שמירה על הפרטיות של האחר והכבוד של השני מאוד חשוב לכל אחד מהמשפחה שלך ועוד כל מיני דברים חיוביים.. בקיצור, מה שאני רוצה לומר. שאם אנחנו רוצים לתת לילדים שלנו את המשפחה המושלמת שאנו כה רוצים להיות בשבילם אנחנו צריכים לשלב." היא הביטה בו שותקת. ואז הנהנה חייכה וקמה להתחיל ללכת "טוב נו מה אתה יושב כאן כאילו מישהו מנהל פה איזה שהיא שיחת נפש קום כבר!" הוא הביט בה וחייך. תמיד זה היה ככה כשהגיעו לעומק היא לא יכלה לסבול את המתח הזה אז מיד כשהרגישה שזה יותר מידי היתה מתנערת ומתחילה להקים אותו גם כן.. למרות שהוא לעומת זאת היה צריך תמיד קצת זמן להרהר בדברים ובד"כ היה מסרב להתנערויות שלה כרגע הוא הסכים עימה והחליט שבאמת הגיע הזמן לחזור.. הם נפנו ללכת כרבקי מפטפטת בקול על אחותו המתוקה והוא מהנהן בשתיקה. "מי שמדבר על מהורהרים" אמרה בעליזות. "אני מצטער, את יודעת איך אני. צריך קצת זמן לעכל".. הוא חייך בפיוס והיא הביטה בו עם פרצוף מבודח "אני לא סולחת לך עד שתביא לי פרח צהוב!" היא הכריזה בקול שגרם לו להעצר באחת ולסמן לה על שקט באזור זה של הוילות היוקרתיות. 🔹🔹🔹 "המבדיל, המבדיל בין קודש לחול חטאתנו הוא ימחול".. הגברים ניגנו במרץ בעוד הנשים מריחות את הנר ונפנות לסדר את הבית לאחר השבת. דניאל ורבקי פנו לחדר לאסוף את חפציהם. הם נכנסו לחדר מדליקים את האור ופותחים את המזוודות הם אספו במהירות את חפציהם שהיו מעטים לאור כך שהגיעו לשבת אחת. הם סיימו לארוז ודניאל הוריד את מזודתם היחידה לרכב. רבקי התיישבה במקומה ליד אימו של דניאל וגיסתה הצעירה כשבידיה היא מחזיקה את ליבי שהתעוררה לא מזמן את משנתה ותבעה את ארוחתה. המשפחה התיישבה למלווה מלכה ולאחר שסיימו את הארוחה נפרדו ממארחיהם וירדו לרכב. הם העבירי את הנסיעה בשתיקה כשרבקי מנסה להרגיע את ליבי רוב הזמן שלא היתה רגועה. לאחר שעה ורבע כבר הונחה ליבי במיטתה הלבנה על כלי המיטה הורודים רבקי הייתה מוטשת ורק חשבה על הרגע שבו ינוח ראשה על הכרית היא הסתכלה בכמיהה על מיטתה אך העיקרון שלה לא הסכים לה להיכנס למיטה קודם המקלחת. היא התקלחה במהירות האפשרית קראה קריאת שמע ולאחר דק ספורות כבר ישנה.. דניאל לעומת זאת התעכב מעט במחשבות, הוא חשב על השיחה שהיתה לו אמש עם רבקי. כל חיו סבל מהיות משפחתו כזו משפחתית, הוא היה אמור לוותר על דברים שהיו חשובים לו במיוחד למען המשפחה ולשתף בדברים שלפעמים העדיף לשמור בליבו ולא לשתף אותם עם עוד אנשים, וכשפגש את משפחתה של רבקי כה נפעם משמירת הפרטיות של כל אחד, והנתינת חוםש מסויים לילדים. משהו שהיה חסר לו ופילל לו כ"כ הרבה. כך כשרבקי סיפרה לו מה היא רואה במשפחתו התפלא מאוד. הוא לא הבין איך היא רואה זאת וניסה להיכנס למבטה מהצד ללא הועיל.. לעומת זאת תמיד התעורר בו רגש קטן של קינאה ברבקי על משפחתה המקסימה ודווקא במשפחה כזו ייחל דניאל לגדל את ליבי שלו. אך אתמול רבקי האירה לו צדדים אחרים באישיות הרישמית הזו.. הם הגיעו להחלטה הנכונה הרגיש דניאל ושמח שניהלו את השיחה הקטנה הזו אתמול. 🔹🔹🔹 רבקי קמה אך בקושי היא מיצמצה בעיניה עד אשר וידאה שאכן זרחה השמש. הלילה עבר עליה בנסיונות חוזרים ונשנים להרדים את ליבי, שכל שלוש שעות התעוררה לאכול . היא היתה מוטשת. ורצתה רק לחזור למיטה אך ידעה שהיא אינה יכולה להזניח את הבית לטובת השינה שלה.. היא הסתכלה על שעון הקיר בעוד שמץ קטן של תקווה אך הוא הכזיב והורה על השעה שמונה. היא נאנחה,נטלה ידיים והחלה בהתארגנות איטית. בסופו של דבר פנתה למטבח להכין לדניאל ארוחה שלא היתה מבישת אף יולדת טריה. היא תמיד נהנתה להכין לדניאל ארוחות. אבל עכשיו- כשלא הכינה לו במשך חמישה ימים ארוחות, והוא לדעתה התחיל להצטמק מחוסר תזונה נהנתה אפילו יותר. דניאל נכנס מחוייך הביתה מניח את העיתונים השבועיים על השולחן בעודו זורק כמה מילים על הארוחה המדהימה שלא כללה הרבה אך היתה חסרה לו מאוד בימים האלו.. רבקי חייכה בשביעות רצון מתיישבת לידו עם צלחתה. הם החלו בארוחה אך רבקי נאלצה להפסיק כדי לספק מזון לעוד פיות רעבים.. לאחר כחצי שעה כל אחד פנה לעיסוקו, דניאל נסע לחנות הספרים של המשפחה כי היום היתה התורנות שלו ורבקי לעבודות שהצטברו במהלך השבוע.. נשמע צלצול פאלפון והיא נפנתה לענות בעודה מפעילה את המכונת כביסה העמוסה לעיפה. "הי רבקי, רציתי לשלוח לך אוכל עם אחד הילדים מתי אפשר לשלוח אותם?" זו הייתה גיסתה אישתו של מוישה. רבקי שלא אהבה בד"כ בישולים של אחרים, חיפשה מענה הולם שלא יביש את גיסתה המסורה. כשלא מצאה חשבה בצער שתצטרך להענות בחיוב "אממ.. מתי שנוח לך. האמת את לא חייבת אני מסתדרת בנתיים". היא ניסתה להישמע משכנעת אך לאור כך שבדיוק ליבי פרצה בבכי והמכונת כביסה ציפצפה מעודף משקל לא נשמע בכלל שהיא מסתדרת. "מה פתאום?? שיולדת תטרח להכין ארוחות! איפה נשמע כזה דבר. אני שולחת אלייך עוד שעתיים את אחד הילדים, שומעת?" הודיעה גיסתה, היא עקשנית כולם תמיד אמרו ועכשיו רבקי הרגישה זאת יותר מתמיד. "טוב, בסדר." לא היה טעם להתווכח והיא נענתה בחוסר רצון. היא נשכבה במיטה לאחר שסיימה לטפל בעבודות הבית ולהרגיע את ליבי כשבסתר ליבה מתחילה להודות לגיסה לגבי הארוחות שלא תצטרך להכין ועכשיו תמיר אותן בשינה נצרכת.