משתנה בצהוב/פרק 1

קול בכי טהור קרע את האויר, רבקי לקחה לידיה את הפעוטה הזערורה ששכבה מפרקסת במיטתה. אתמול כשהגיעה לפה חשבה ששוב תחזור הביתה ביידים ריקות, היא כבר התיאשה מהרעיון שהעובר יצא מבטנה באיזה שהוא שלב. אך להפתעתה הפעם היתה הפעם. היא הגיעה ואכן זה לא היה לחינם. היא הסתכלה על התינוקת שלה עצמה אדומה ככל שתהיה אך תגדל להיות יפת תואר זאת רואים כבר עכשיו. דניאל עמד כשפניו מופנים לחלון והוא קורא את התהילים היומי. את אושרו אי אפשר לתאר במילים כשמסרו לו תלך שהיא נולדה סוף סוף, הוא כה ייחל ליום הזה שעם כל מילה שיגידו רק יורידו מגודל האושר. דניאל היה בחור מופנם שלא הרבה להחצין את רגשותיו, אך, כששמע על הולדת ביתו הבכורה לא יכל להתאפק ופרץ בריקוד חסידי באמצע המחלקה ליולדות כשהאחיות הרגילות לתגובות שמחה שונות לאור כך שהן עובדות במחלקה שמחה זו עדיין לא ראו שמחה פורצת גבולות שכזו. דניאל סיים את הפרק האחרון והסתובב אל אישתו כשחיוך נסוך על פניו. הוא התקרב אליה ולקח ממנה בזרועות מושטות את הזערורה, הוא לא היה מסוג הגברים שיראים מפני גודלם של התינוקות ולא נוגעים בילדם עד אשר הוא מגיע לגיל שנה לפחות, ההפך הוא הנכון, הוא נהנה להחזיק את ביתו בכורתו וזה נסך בו רוגע ושלווה להביט בה כשעל פניה הבעה חלומית של ילדה ברת מזל הנכנסה למשפחה חמה ומחבקת. רבקי הביטה בהם מהצד כשהיא מחייכת לעצמה, היא נהנתה לראות את דניאל המופנם שלה מראה את רגשותיו ברבים סוף סוף. נכון, היא עצמה ידעה עד כמה הוא רגיש, אך מי שהכיר בו מבחוץ לא ידע זאת. הוא כ"כ נהנה בחברת הקטנה שהיא כמעט השאירה אותו בבית יולדות והלכה היא עצמה חזרה הביתה לטפל בדברים הממתינים לה עד שתשוב.. השם שלמחרת יקרא דניאל בתורה כבר היה מוסכם כך שלא היה צורך עוד לדוש בכך. הם הביטו בה מחליפים דעות על תוי הפנים של הילדה ולמי מהם הם שייכים, דניאל לקח בלעדיות מוחלטת על האף האוזניים והעיניים כך שלרבקי נשאר הצבעים הבהירים והפה הקטן והמתוק שאי אפשר לטעות בו. נשמעו דפיקות בדלת ואחות ממולחת נכנסה " אה, אדוני? סליחה. אני לא מתכוונת להפריע".. אז למה שלא תצאי אם כך? חלפה מחשבה יומרנית במוחה של רבקי אך כמובן רק חשבה.. "אתה צריך לצאת שעות הביקור הסתיימו." הם נפרדו זה מזה ודניאל הדביק נשיקה אחרונה לביתו לפני שפנה ללכת. "תרצי שנחזיר אותה?" שאלה אותה האחות במין דאגה אימהית שלא נעמה כלל וכלל לרבקי. קודם מעיפה את בעלי כלאחר יד ועוד בטענה שאינה רוצה להפריע ולאחר מכן רוצה לקחת את ביתי. לא היא לא תתן לזה לקרות. " לא תודה" מלמלה בחזרה ולקחה לידיה את התינוקת. 🔹🔹🔹 "ויקרא שמה בישראל— שרה ליבא…" ההכרזה נשמעה היטב בין כל יושבי הבית כנסת. אחיה של רבקי הגיעו אל דניאל כשהם טופחים לו על השכם בחיוך ומאחלים לו מכל הברכות האפשריות ומחמיאים על השילוב המעניין.. את האמת הוא ורבקי סיכמו רק על ליבא אך פתאום הוא לא יודע מה קרה לו הוסיף את השרה הזאת עכשיו הרגיש כאילו הקב"ה שם את המילים בפיו ממש כך. הוא פחד מתגובתה של רבקי שהיתה רגישה מאוד לכל עניין השם ולכן רצה שהתפילה תימשך ותימשך אך זה לא קרה, לצערו. גם התפילה הגיעה לסיומה והוא יצא מבית הכנסת שפוף במעט מלווה בשבעת גיסיו אתה נוסע לרבקי?" שאל אותו מענדי הגדול מרבקי רק בשנה. "אממ.. כן" הוא לא רצה שיצטרפו אליו עוד אנשים למעמד הזה של ההודאה ויותר מכך לא רצה שמענדי יהיה הנוכח או המודיע קבל עם ועדה על השילוב המנצח. "כן, אבל לפני זה אני צריך לקפוץ הביתה בשביל לסדר כמה דברים".. אמר מה שהיה באמת נכון. הוא יעבור דרך הבית לחטוף משו לאכול ולהביא לרבקי כמה דברים שביקשה. "אז אולי ניסע יחד?" אני לא מאמין חשב לעצמו דניאל, אני אומר לו שאני צריך לקפוץ הביתה והוא עדיין ממשיך להתעקש. מוישה גיסו הבכור ששם לב כנראה שמשהו לא כ"כ כשורה פנה למענדי בנימה שחציה תוכחה חציה מבודחת "מענדי, תן להם להיות קצת לבד, אני בטוח שהם יכולים להסתדר גם בלי נכוחותך.. תבוא אחר הצהריים עם כל המשפחה. במיוחד שעכשיו אחרי שסוף סוף יש לתינוקת שם הם רוצים קצת לגלגל אותו על השפתיים *לבד*" דניאל הודה למוישה בליבו ורשם נקודה לזכותו. מענדי שהיה נראה מאוכזב מעט מלמל משהו כמו "טוב, בסדר".. הסתובב והלך לעבר דירתו שבסוף הרחוב. דניאל פנה אל המכונית פותח אותה מחייך לעצמו. למרות שלא היה חסיד של המזגן בכל זאת הדליק אותו, החום ששרר בחוץ הוביל אותו לתחושת מחנק מאיימת. הוא נסע על הכביש החלק מדליק לעצמו דיסק ניגונים, הוא פנה לביתו כשהוא משאיר את המכונית דלוקה רץ להביא כמה חתיכות לחם לא מרוחות ומה שרבקי רצתה שיביא. הוא חזר למכונית מתנשף מניח בכיסא האחורי את הדברים וחוזר חזרה להגה. עכשיו היתה לו נסיעה בת חצי שעה שבה הוא יישבור את הראש מה ואיך להגיד לרבקי. 🔹🔹🔹 "שרה ליבא???" רבקי עיקמה את שפתיה במין עווית של חיוך. "טוב אני יכולה להתמודד עם זה.. זה רק למה החלטת את זה על הרגע האחרון ולא אמרת??" אמרה בפליאה מהולה בתערומת. הם נהגו לחלוק אחד עם השני כל החלטה שהחליטו מהקטנה ביותר עד כמובן החלטה משמעותית כמו זו, ולכן כשדניאל בישר לה על כך שהוסיף לליבי את השם שרה התפלאה אך גם לא יכלה שלא להרגיש תערומת קלה. "אני מבטיח לך שאני לא יודע למה זה קרה. אני גם לא כזה התחברתי למה שיצא אבל פתאום שאלו אותי ואמרתי שרה ליבא כאילו הקב"ה שם לי את המילים בפה. את יודעת שלא הייתי עושה כזה דבר מעצמי בלי לשאול אותך!" ידוע ידעה שהוא לא היה עושה כזה דבר בלי לשאול אך עדיין לא הבינה איך אפשר שלא לשלוט במה שיוצא לאדם מפיו. "טוב נו.. אם אתה אומר." אמרה מפויסת מעט "אבל שתדע שאני מוותרת לך רק כי אני יודעת כמה אתה נאמן לי ולא היית עושה כזה דבר מעצמך בלי להתייעץ עימי קודם. למרות שכל הסיפור הזה מעט תמוהה בעיני". היא חייכה אליו בסלחנות והוא חייך בחזרה מרגיש את האהבה שלו אליה בכל איבר ואיבר בגופו. 🔹🔹🔹 "ליבי" לחשה רבקי באוזני הפעוטה.הוריה היו אצלה כמה דק' קודם לכן. אביה שלא התפלל בבית כנסת ששאר המשפחה התפללה כי שימש כחזן בבית כנסת אחר שמע על השם מבנו מענדי שחזר הבייתה מעוצבן מעט. כמובן התגובה שלהם היתה צפויה חיוך מאולץ ואז מילמול של משהו שנשמע כמו "שילוב מעניין".. היא השלימה עם זה כבר וגמלה בליבה החלטה להתעלם מתגובות הסביבה ולהתייחס לשם כאילו נבחר מלכתחילה ע"י שניהם.. לא רצתה לגרום לדניאל הרגשה של חוסר נעימות. במיוחד אחרי גילויי החיבה שהוא מגלה מאז שנולדה ליבי, כאילו הוא הפך לאדם אחר חשבה לעצמה. אך היא לא התנגדה לכך. זה היה נחמד דווקא.. זאת השוכבת במיטה לידה הציצה לעברם כל כמה דק' כאילו בודקת שהכל כשורה. "את מחפשת משהו?" שאלה אותה רבקי "אממ.. לא, לא. תודה. אני פשוט מסתכלת על היופי בראשית הזה." מורה על ליבי בחיוך. רבקי הסמיקה כולה, היא אהבה מחמאות אל מה עושים כשמקבלים אותם בעבור מישו אחר שהוא במקרה הבת שלה? מודים מודים אמר לה קול בראשה והיא מיהרה להודות תודה מוגזמת מעט. לשמחתה בדיוק נכנס דניאל וגאל אותה מהבושה שהמיטה על עצמה. "מה נשמע?" הוא נכנס והניח זר פרחים על יד מיטתה הןא ידע על אהבתה לפרחים צהובים עוד מלפני החתונה. הוא היה נוהג לשלוח לה פרחים צהובים מסוגים שונים פעם בשבועיים ורבקי פשוט לא ידעה איפה לשים את עצמה מאושר. רבקי חייכה אליו "מתחנף מה?" ספק שאלה ספק קבעה. הוא צחק מרים את ליבי הקטנה "הלוואי וזה היה עוזר, מזמן הבנתי שאצלך חנופות מסוג זה או אחר לא עובדות." הפטיר לעברה "עוד לא ניסית פרחים צהובים" גיכחה לעצמה. "טוב אני מודה שאולי באמת אני מנסה להתחנף.. אם כבר הבאתי פרחים צהובים, את יודעת".. 🔹🔹🔹