לילי פרק 1

השמש זהרה בשמיים, כתומה, צהובה ואדומה, שהשתקפה בעיניה הירוקות וגרמה לעיניה לנצנץ, שערה הארגמני זהר כאשר קרני השמש פגעו בו.
'היא פשוט יפיפייה' חשבתי לעצמי
"אני שמחה שלקחת אותי לכאן, אתה יודע כמה אני אוהבת את חוף הים" לחשה לילי
"כן בדיוק בגלל זה אנחנו כאן, חוגגים 7 שנים ביחד, טוב, סוג של…"
"אני לא מאמינה שכבר עברו 7 שנים, כאילו רק אתמול התחלנו לצאת" צחקקה לילי את סוף המשפט
"כן, הא, איך שהזמן טס…"
"תמיד אומרים שהזמן טס כשנהנים לא?"
הסתכלתי על פנייה שזהרו מרוב שמחה
"צודקת" אמרתי עם חיוך רחב על פניי
חיוכה השובב קפץ על פניה והבליט את שתי גומותיה המתוקות
רכנתי לעברה במקצת מביט אל תוך עיניה, שם לב לניצוצות השמחה שבקעו מהן. רכנתי לעברה קרוב יותר ויותר, כמעט ויכולתי לטעום את שפתייה המתוקות והרכות
"אתה יודע שאני אוהבת אותך נכון?" לחשה, הבל פיה ליטף את פניי
"כן" לוחש גם אני את תשובתי
עצמתי את עיני, קרבתי את שפתיי לשפתייה ונשקתי אותה נשיקה קצרה ועדינה.
התרוממתי בחזרה, מרגיש את אחיזתה בחולצתי מושכת אותי בחזרה אליה לנשיקה ארוכה ולוהטת, יכולתי להרגיש את חיוכה בין כל נשיקה לנשיקה.
היא שחררה לבסוף את חולצתי מאחיזתה מביטה לתוך עיניי
"פעם אמרתי לך שאת יפה?"
צחקוק קל יצא מפיה "כן! איזה מיליון פעם לפחות!"

***

"היי לילי!" קראתי לעברה
היא הרימה את ראשה מארגז החול עם חיוך ומחקה אותו ברגע שראתה שזה אני
"אוף שוב אתה! כמה פעמים אני צריכה להגיד לך שאני לא אשחק איתך ועם החברים המוזרים שלך תופסת?"
"אני כבר לא רוצה לשחק תופסת" לחשתי מבויש
"אז מה אתה רוצה ממני?"
"אני רק רוצה להיות לידך ולשחק רק איתך"
התביישתי להודות שאני מחבב אותה, כי אם אני אגיד לה את זה, שאר הילדים בגן יצחקו עלי ויגידו שאני אוהב בנות.
למרות​ שאני רק בן שש, אני מרגיש שמחה בכל פעם שאני רואה את פנייה, בכל פעם שהיא מחייכת וגומתיה בולטות, בכל פעם שהיא מנסה להכות אותי, כי אני מציק לה כדי למשוך את תשומת ליבה.
לא ידעתי מה זה לחבב פעם כשהייתי קטן, בגלל זה הייתי מושך לה בצמות ומציק לה כל הזמן, אבל זה היה פעם כשהייתי קטן בן חמש, עכשיו אני גדול כבר, בן שש ואני יודע שאני מחבב אותה, כי שאלתי את אמא והיא אמרה לי לעשות דברים נחמדים ללילי אם אני רוצה שהיא תסתכל עלי ולא תשנא אותי, אבל לא משנה מה אני עושה, לילי תמיד צועקת עלי ואומרת אותי לגננת שאני מציק לה.
"למה אתה רוצה לשחק רק איתי?" שאלה, הבעתה הכועסת התחלפה בין רגע למבולבלת
"בגלל שכיף לי איתך. כל הילדים האחרים צוחקים עלי, אבל את לא צוחקת עלי" עניתי על שאלתה נבוך
"אני לא רוצה לשחק איתך. לך מפה, לפני שאני אגיד אותך לגננת"
השפלתי את מבטי עצוב, רציתי לשחק איתה מאוד, אבל כנראה שזה לא יהיה היום.
כשטיילתי לבדי בגינה מצאתי פרח שלא ראיתי אף פעם בחיים שלי, פנים הפרח כחול וקצבותיו מתבהרים לסגול.
בלי לחשוב פעמיים הלכתי אל לילי והבאתי לה את הפרח ,אבל היא זרקה אותו הסתובבה והלכה אל תוך הגן משאירה את הפרח זרוק על הרצפה.
התחלתי לבכות, לא הבנתי למה לילי לא רוצה לשחק איתי או לקחת את המתנה שלי אליה.
את המשך היום ביליתי עם הפנים כלפיי מטה
אחרי כמה זמן אמא באה חיבקה אותי ולקחה אותי הביתה. בדרך סיפרתי לה מה לילי עשתה לי, אמא אמרה לי לא להתייאש עכשיו, אולי לילי תרצה לשחק איתי בעתיד.
"אמא איפה זה עתיד?" שאלתי את אמא
אמא התחילה לצחוק הסתכלתי עליה במבט מבולבל, לא הבנתי למה היא צוחקת עלי אולי היא יודעת איפה זה עתיד והיא לא רוצה להגיד לי?
"אמא זה לא מצחיק!" כעסתי עליה
"נכון אתה צודק חמודי פשוט עתיד זה לא עיר או מקום מסוים זה… איך אני אסביר לך את זה?… מה יקרה מחר אתה יודע?"
הנדתי בראשי
"בדיוק עתיד זה משהו… אוח…כשתגדל קצת יותר חמודי אתה כבר תבין"
אמא כן יודעת איפה זה עתיד חשבתי לעצמי היא פשוט לא רוצה להגיד לי.