ניטרוגליצרין

בזמן האחרון רק מרגיש שכולם רוצים ממני משהו, ואני מוכן לתת. לתמוך, להקריב, להגיש את האצבע, ושיקחו את כל היד.
לתת מעצמי, בשם הנחמדות.
לתמוך ולהקריב על מזבח החברות.
לבתר ולזבוח, חלק חלק, פיסה אחר פיסה.
ובפנים נאגר התסכול, נצבר, כמו ערימות של ניטרוגליצרין. חביות אדומות מסוכנות.
נערמות נערמות.
נטמנות בחרכים.
מתאספות ומצטברות. ממתינות בכוונה זדונית.
לחדש את נופי רוחי. לפעור בנפשי פתחים.
מזוהמים ומלוכלכים, כואבים כמים הרותחים,
שעל הבשר הרך נשפכים.
עד שנלחץ הטריגר, המרעום המפוצץ.
כל התסכול באחת מתפרץ.
רעש געש שצף קצף.
הדמעות זולגות ללא הפסק בלי הרף.
ללא שליטה וללא קץ.
ולא יודע למה, כועס על עצמי שאני כל כך נדיב, כמו אותו העץ,
שלא נשאר ממנו דבר.
במקום לכעוס על אחרים. על הניצול.
מוציא על עצמי את כל התסכול.
וכשאותו האדם עומד שם מולי, וקורע לו עוד פיסה, נוטל מן הבשר החי,
והמועקה כבר עולה בגרון.
והזעקה כבר מתגלגלת לה בבטן, מעקצצת בקצה של הלשון.
הדמעות נעצרות בקושי, נעמדות על פתח העיניים.
נרטבים העפעפיים והרעד אוחז לי בידיים.
נאגר נאגר חומר הנפץ.
אני רק עומד שם בשתיקה.
עומד ומחכה שיצא אותו החבר מפתח ביתי.
שרק ילך לו בשלום, וכל הלחץ והתסכול יוכלו לפרוץ החוצה, להציף אותי.
כמו סכרים מתפוצצים, מים קולחים, שוצפים,
מהם מגיחים.
מן החרכים,
גם מן השברים הגדולים.
שפער הניטרוגליצרין.
מים גועשים,
רותחים ומסריחים,
מציפים ללא רחם.
חתיכות חרוכות מתעופפות לכל עבר.
ומה שהיה שם, לא נשאר ממנו זכר.
וגם הסכר, כולו הרס ושבר.
ואם היה שם עץ שעמד לו בדרך,
הרי הוא נסחף ומתפרק.
ואם היה שם כפר הומה אדם,
נמחק תחת הלחץ המרסק.
את אותו הסכר צריך מהר לתקן.
את החורים לסתום, את המים לנקז, את המכאוב ליבש.
את סירחון הניטרוגליצרין לסלק מהנפש.
את הפצעים לנקות, לחטא ולאלחש.
אבל את הסכר שמאיים למחות כפרים ויערות, בונים באבן ומתכת, ואלה מצויים בשפע. רק לקחת ולהשלים את החסר.
אך לפעמים הברירה היחידה היא כדי לתקן, רק לפרק עוד יותר.
וכשבסכרי אבן ומתכת מדובר, אפשר אז בעניין זה לומר,
כל העבודה, ההשקעה והטרחה.
כל עניין הסכר מיותר!
אך את החור שלא בנוף כה פסטורלי נפער,
בנפש של אדם, נוף שבהרבה יותר הוא מצולק ומכוער.
לא בנקל אפשר כך לתקן.
כי סכרים עומדים לבטח גם מאות שנים.
מגינים עלינו. חזקים ואיתנים.
אמנם אנו אותם בנקל מתקנים,
אפילו אם צריך כדי לבנות מחדש, מפרקים.
לא כך האדם, לא כן נפש פגועה.