מצולות

אני צוללת עמוק, הנשימה חסרה לי. ואיש לא יודע מה איתי, איפה אני, מה קרה לי.
והכל נהיה עמוק יותר, גם כשאני מנסה לנפח את בטני, זה קשה. ואי אפשר. המים לוחצים עליי.
ואין דרך להתרומם מעלה, כי המים עמוקים מידיי. ואין דרך לצלול עוד יותר עמוק, כי אני באפיסת כוחות. ואי אפשר לומר דבר, אני צריכה לספוג את הכל. את הגוף הקר, את המים שחודרים לנשמה. שאין שאיפה ואין נשיפה.
ואני ממשיכה לשקוע… עמוק… ללא מטרה מסוימת.
וידיי התעייפו.
שריריי הורפו.
ואני ממשיכה להרפות.
כי אין בנפשי לסחוב עוד את גופי.
ומי יוציא אותי מהמצולות?
מי ימשוך אותי בחזרה לחוף?
מי יקום וישאג ויגיד דבר מה.
ואיש לא בא.
ואיש לא קם.
ומתחיל להיות חשוך.
וקר. ואין מה לומר.
כי כל המילים כבר אינם.