מכתב שלעולם לא תקרא

(אליך ממני)
אני לא יודעת אם זו סתם תקופה. רק משהו זמני ודי.
תגיד לי, חמש שנים הן הרבה זמן?
מהרגע הראשון היה בך משהו מיוחד.
העקשנות, ההומור, הקסם האישי שנטף ממך בכל צעד וצעד. אמנם הייתי רק ילדה, אבל אפילו אני ראיתי את האישיות הזאת שלך, הקלילות שבה התייחסת להכל- והרצינות שתפסה את מקומה בדיוק מתי שצריך. הילדותיות שהתנגשה עם הבגרות. היצירתיות שהשתלבה באופן מדהים עם החשיבה הלוגית שלך. היית מלא בניגודים. אהבתי את זה מאוד.
עברו חמש שנים. לא ממש ראיתי אותך אז. את מקומך תפסו עניינים אחרים. עדיין לא שבית אותי לגמרי.
לפני כמה ימים פגשתי אותך. פגישה מקרית לחלוטין. הכל חזר אליי פתאום. הייתי בשוק.
איך הקול שלך נהיה עמוק יותר
איך שהעיניים שלך נצצו
ואיך כשדיברת בהתלהבות, הנפת את הידיים שלך.
איך אתה מפלרטט עם אחרות, אבל היי- שומר נגיעה.
ואיך השמש האירה את החיוך הענק שלך, שממילא לא היה זקוק לעזרתה.
רק אז ראיתי את גודל השינוי.
שינוי לטובה.
וזה הפחיד אותי. איך יכולת להיות יותר טוב שבעיניי אתה כבר מושלם?
ובאותו הרגע הייתי מאושרת. כי הבנתי שהתאהבתי.
כמה חבל שמאוחר יותר פתאום התבהר לי-
שאני חיה בסרט.
הרי אתה מבוגר מדי בשבילי, וזה יהיה פשוט מוזר מדיי.
אתה חושש מה יגידו בשכונה. אני לא ברמה שלך. אתה מצטער, אבל עדיף שנישאר ידידים.
מעולם לא ידעת על רגשותיי.
אף אחד לא.
כנראה אני פשוט פוחדת מדיי להיפגע.
או שאולי-
אולי פשוט אין לי מספיק אומץ.