אהבה פראית – פרק 3

הרמתי את ראשי לשמיים, זה היה יום בהיר ויפה, כמה עננים בודדים קישטו את השמיים הכחולים, קרני השמש פגעו לכל עבר, גורמים ליער להראות ירוק יותר, מלא חיים. תמיד אהבתי ימיים שמשיים כאלה, ומצד שני גם את הימיים הבודדים בהם יורד גשם אהבתי, אהבתי לראות את המים שוטפים הכל, אהבתי את הריח הנקי של יום למחרת, והכי אהבתי לחפש קשת בשמיים ברגעים בהם הגשם חלש.
הורדתי את ראשי לעבר חבריי, כמעט כל מי שהכרתי היה פה עכשיו, יושבים בקבוצה ומדברים זה עם זה, מבוגרים, ילדים, זקנים ונערים כאחד. לא היינו הרבה, אבל זה היה מספיק כדי למלא את העולם שלי.
קול השיחות התחיל לדעוך ברגע שפרי התקרב אל ההתקהלות, הם נפסקו לחלוטין עד שעמד מולנו בעוד שאנחנו ישבנו על האדמה.
פרי הוא הלוחם הכי מבוגר מבין כל הלוחמים, הוא בן 64 ושיערו שהיה פעם בצבע חום אגוז כבר קיבל גוון לבן אפור ברובו. כמה קמטים קישטו את עניו ומצחו, מעידים על כל מה שעבר. ולמרות גילו גופו היה זקוף וחזק.
אין אצלנו מנהיג, כולנו לקחנו חלק פעיל בהחלטות, אבל לפרי רכשנו כבוד מיוחד. הוא הפסיק להילחם לפני כמעט עשרים שנה ובכל זאת לקח חלק פעיל באימונים של הלוחמים הצעירים, כשרק התחלתי את דרכי כלוחמת לא הבנתי למה כולם מכבדים אותו כל כך, אבל אחרי ששמעתי את הסיפורים שסיפר לנו על מלחמות שלחם וראיתי איך הוא נלחם – אפילו היום בגילו – התחלתי להעריץ אותו.
"שלום חבריי" הוא אמר בקול חם והחיוך הופיע על פניו, "אנחנו כאן כדי לדון היום בגורלו של החייל שכלאנו"
"באמת יש מה לדבר? הרי זה ברור שלא נשאיר אותו בחיים" ראם אמר בקול וגרר אחריו כמה קולות תמיכה, "בוא נסיים אם העניין וזהו. אני מתנדב לעשות את זה"
גלגלתי עניים, זה היה ברור שאחי יקפוץ על זה, הבחור רק מחפש דרכים להכניס לחיילים שרוצים לתקוף אותנו. השיא שלו היה כשהרג 6 חיילים לבד וללא נשק. הוא חייה.
"מה? אם אתם רציתם להרוג אותו למה נתתם לי לטפל בו משך שעות?" קולה של לורן שבר את הלחשושים
"אל תגידי שלא נהנת מזה" החזרתי לה בחיוך משועשע
היא ניסתה להסתיר חיוך זחוח והזיזה את מבטה הצידה כאילו לא הבחנתי בזה שהיא מסמיכה
"לא יעזור לנו אם הוא היה מת מהפצעים שלו כמו שלא יעזור לנו להרוג אותו מייד, אנחנו צרכים לחכות שהחייל התעורר כדי שיספק לנו מידע" בראד אמר. בראד היה המלומד מכולנו, בבית שלו היה קיר שלם של ספרים שרק חיכה לבן אדם שיגלה קצת עניין בשביל לשאוב אותו לעולם אחר לחלוטין.
"הוא לא יספר לך כלום" ראנדל אמר והניף יד בביטול. עוד אח חמום מוח.
"מה תפסיד בלנסות? אז במקום להרוג אותו ברגע זה תהרוג אותו מחר" בראד התעקש
ראנדל נשף בבוז ושלח מבט אדיש לעבר ראם שבדיוק כמוהו רצה במותו כמה שיותר מהר. "תעשו מה שנראה לכם לנכון, תקראו לי כשתבינו שלא יצא ממנו כלום"
"תנו לי לנסות" בראד הסתכל על פרי כדי לקבל את האישור
כמו שאמרתי פרי לא היה המנהיג שלנו ומעולם לא לקח החלטה על דעת עצמו. הוא הזיז את ראשו כדי לבחון את כולם, "מה דעתכם?"
אף אחד לא מיהר להביע תמיכה או התנגדות, נראה שכולם התחבטו בין הרצון לראות את החייל הזה מת לבין הסיכוי שיפתח את הפה
"שינסה, מה יש לנו להפסיד?" שאלתי, נראה שזה כל מה שהיה צריך כדי למשוך לפחות את הרוב לתמוך בהצעה של בראד
"אוקיי, ההחלטה התקבלה, בראד כשהחייל התעורר יהיה לך הזדמנות לדובב אותו, במידה והוא לא ישתף פעולה ראנדל הוא שלך" סיכם פרי
"היי! זה לא הוגן" ראם קפץ בהתנגדות, "אני ביקשתי קודם!"
ראנדל גיחך, "תן כבוד לאחיך הגדול"
"מי כמוך יודע" קולו של רפאל נשמע משום מקום, גורר אחריו צחקוקים וכמה לחשושים על זה ששוב השלושה האלה מוצאים על מה להתווכח.
חייכתי בסיפוק, לא בגלל האחים המפגרים שלי, אלא כי החייל בינתיים נשאר בחיים.