החיפוש אחרי העבר – פרק 1

פרק 1
המנהרה

חושך.חשוך נורא. אני לא רואה כלום מסביבי. אני לא זוכרת כלום. מוזר… הזיכרון שלי מעורפל. אני מנסה להיזכר מה קרה, אבל מתוך הזיכרון יוצאות רק תמונות בודדות וזהו. הנה תמונה שלי כשהייתי קטנה וקיבלתי את האופניים הראשונות שלי. זה אחד מזיכרונות השמחים שהיו מהולים בעצב. כשהייתי קטנה אימא שלי נפטרה ואבא שלי התרחק ממני כי הזכרתי לו אותה. אני יודע שהוא אהב אותי וניסה לפצות אותי עם מתנות כמו האופניים שקיבלתי אבל הוא לא היה שם ללמד אותי לרכב עליהם, זה היה התפקיד של כןח עזר של הבית. הנה תמונה עם אבא שלי, הצטלמנו כשנסענו לטייל בהרים. זה מזכיר לי כמה כיף זה היה אז. זה היה בין הפעמים היחידות שראיתי את אבי מחייך. אבל רגע… כל זה זיכרונות מן העבר. אך מה קורה לי עכשיו? איך הגעתי לכאן? ואיפה אני? או… הנה לפחות משהו… כבר לא כל כך חשוך. רגע… מה זה? מאיפה מגיע האור הזה? לא, בעצם… זה לא אור אחד, זה כמה. נראה כמו נורות ניאון, אבל זה לא.עכשיו אני רואה, זה נראה כמו מנהרה ערוכה שאין לה סוף. אני ממשיכה ללכת, אני צריכה למצוא דרך לצאת מכאן! רגע… מה זה? יש שם משהו בהמשך המנהרה, אני מנסה לרוץ, אבל משהו בולם אותי. אני זזה לאט, כאילו שאני הולכת רגיל. אני מסתכלת למטה… אימא'לה!? מה זה? אני לא עומדת על הרצפה, אני מרחפת!!! מה קורה כאן? מה קורה לי?… רגע… אני חייבת להירגע! אני צריכה לזוז ולראות מה יש שם, בהמשך המנהרה. אז אני מרגיעה את עצמי וממשיכה ללכת, או לרחף, אני כבר לא יודעת. עובר זמן, זה נראה לי כמו נצח! סופסוף, הנה זה… ממש לידי… מכונית כסופה, בדיוק לפי הטעם שלי. רגע, זו המכונית שלי! עכשיו אני מתחילה להיזכר… אני נסעתי בה היום, לפחות אני חושבת שזה היה היום! מיהרתי לעבודה, אבל מה קרה אז? אני מרגישה שקרה משהו נורא… מה זה? אני שומעת בכי… מישהו קוראה לי שמי… הקולות האלה מוכרים לי… נכון אלא קולות של אבא והאופר שלנו, מליסה. אבל למה מליסה בוכה? הזיכרונות שוב חוזרים אלי… הנה אני נוסעת לעבודה… הרמזור מתחלף לאדום… אני מסתכלת על השעון… רבע לעשר… אני מאחרת בטירוף… מי היה חושב שאתקע בפקק בדרך לעבודה… אני מסתכלת על הרמזור… עדיין אדום… טוב… לא משנה… עוד איזה חמש דקות נסיעה ואני אגיע למשרדים… או… סופסוף ירוק… אני ממשיכה לנסוע… מרחוק אני שמה לב לאוטו כחול נוסע במהירות מופרזת… אלוהים… מה הוא עושה? רק שיעצור, רק שיעצור. לא, הוא לא עוצר… הוא ממשיך… אבל הוא יכול להיהרג!… על מה הוא חושב??. מה הוא מנסה לעשות? לפנות?! במהירות כזאת? אני חושבת שאני אעצור עד שהוא יעבור… אלוהים… הוא מתקרב, אני כבר יכולה לראות את פניו של הנהג… בחור צעיר, אולי בן 19-20, אבל העיניים שלו ריקות, ופניו מלאות בייאוש. לא אכפת לו יותר אם יחי או ייהרג. הנה הוא פונה… זהו… נסע לדרכו… וגם אני אמשיך… אני מתניעה את האוטו ומתחילה לנסועה. אבל פתאום, משום מקום צצה מכונית… אוי לא… היא נוסעת ישר אלי. אני מנסה להגביר את המהירות, אבל לא… מאוחר מידי… אני שומעת את צליל המכה, איך שהברזל נמעך וזכוכית מתנפצת… המכה הייתה כל כך פתאומית וחזקה שאני פשוט עפה לצד ולעבר הזכוכית, אבל לפני שאני מתנגשת בחלון משהו בולם אותי, בטח החגורה… וזהו… בהתחלה הכול היה אדום דם ואז הכול נהיה חושך… חושך ודממה מסביבי. אני מתיישבת ליד המכונית וסוגרת פניי עם הידיים. אני חושבת שאני בוכה, אבל רק דמעה אחת זולגת מעיניי, נעלמת בחושך וזהו, אין יותר דמעות… למה זה קרה לי? כל כך הרבה שאלות!ואין לי תשובה אחת עליהם… מוזר… אני לא רואה אף אחד מסביבי, אבל אני יודעת בבטחה שאני לא לבד… יש כאן עוד מישהו… אני מנסה לצעוק… הפה שלי נפתח, אבל הקול אינו נשמע. אני קמה: " מי זה שם? ",- חשבתי לעצמי כשראיתי מישהו מתקרב. "אל תדאגי, ילדתי! ",- אמר קול ממש לידי. התחלתי להסתכל מסביבי, אבל לא ראיתי אף אחד, רק אישה זקנה שלאט לאט התקרבה אלי. היא נראתה לי מוכרת, אבל אני לא הצלחתי להיזכר מאיפה אני מכירה אותה. אני עומדת ומסתכלת איך היא מתקרבת. היא כבר לידי, מסתכלת עלי… לא עושה כלום, רק מסתכלת עלי עם מבט מלא אהבה ומחייכת קצת. "מי את? ",- ניסיתי להגיד, אבל לא היה קול. "אל תנסי לדבר, ילדתי! ",- שוב שמעתי קול ממש לידי, אבל ראיתי שהאישה לא דיברה ולא הזיזה אפילו את השפתיים. ואז החלטתי לנסות… "מי את? ",- שאלתי במחשבה את האישה. "את תדעי בבוא הזמן הנכון, ילדתי! ",- ענתה לי האישה וחייכה אלי בחיוך חם ועוטף,-"עכשיו פשוט תסתכלי לי בעיניים, כי הגיע הזמן! ". "זמן למה? ",- שאלתי אותה והסתכלתי בעיניה. "את כבר תדעי, ילדתי! ",- ענתה, ובאותו רגע הרגשתי שאני לא יכולה לזוז. ניסיתי וניסיתי ולא הצלחתי, כאילו היא הפנתה אותי. הנה היא מרימה את ידה, שמה אותה על ראשי ומלטפת. פתאום הרגשתי חום, אלוהים, כמה שנהיה לי חם. היד שלה יורדת על פני ומכסה את עיניי. העיניים שלי נסגרות… אני רואה אור חזק… הוא עוטף אותי ומחמם, מרגיע ומנחם, נותן שמחה ועושר נצחיים. ראיתי שהאור מתחזק ומגיעה מאיזשהו מקום. לפתע שמעתי שוב את הבכי של מליסה, הסתובבתי וראיתי לשנייה את מליסה, יושבת על כיסה ודמעות בעיניה… הסתכלתי קדימה ושוב חום ואהבה ואור מנחם עטף אותי… עצרתי והתלבטתי לאן לפנות, לשם או לשם… ואז, הסתובבתי לכיוון שבו ראיתי את מליסה … שוב פעם אור, אבל הפעם הוא היה קר ולא עוטף. אני סוגרת שוב את עיניי, וכשאני פותחת אותם, אני רואה דלת ומאחוריה מליסה בוכה ואבא מנסה להרגיעה אותה. עשיתי צעד קדימה ורציתי כבר לפתוח את הדלת, אבל במקום זה פשוט עברתי דרכה. עצרתי המומה ממה שקרה וממה שנפתח למראה עיניי. מליסה ישבה ליד מיתת בית חולים ובכתה. אבא שלי פשוט עמד שם ולא זז, מהמבט הראשון נראה כאילו לא אכפת לו, אבל כשהתבוננתי בו שמתי לב שפניו החווירו ובעיניים קפא פחד, מליסה הייתה יותר חופשייה בהפגנת רגשות, היא בכתה בלי סוף ועל פניה צער וכאב רב. ועל המיטה… אני פשוט לא יכולתי להאמין למראה עיניי, אני לא הצלחתי לתפוס את זה, להאמין שזה קורה!.. על המיטה… זו הייתי אני ששכבתי על המיטה ומליסה ישבה ובכתה על ידה. זאת הייתי אני ובאותו זמן מישהי אחרת, כי הרי אני כאן!
אבא! מליסה!,- קראתי-, זאת אני! אני כאן!
אבל הם לא שמעו אותי, הם היו מרוכזים בזאת ששכבה על המיטה. הסתכלתי על עצמי. כולי עטופה בתחבושות ובגבס, מחוברת עם חוטים וצינורות לכל מיני מכשירים, שוכבת בשקט בלי לזוז. מליסה ליטפה את פני ואני ממש הרגשתי את זה כאילו באמת שכבתי שם ולא עמדתי לידם. היא הייתה כמו אימא בשבילי. היא עבדה אצלנו כבר הרבה שנים. אבא שלי לקח אותה זמן קצר אחרי שאימא נפטרה. היא עזרה לי לעבור את התקופה הקשה אחרי שאימי נפטרה ונשארתי לבד.
תתעוררי, ילדה שלי, בבקשה ממך, תתעוררי!,- לחשה מליסה-, אני מתחננת בפניך, אלוהים, תציל אותה!,- אמרה היא והתחילה לבכות עוד יותר.
" אבל זה לא נכון!,- רציתי לצרוח-, אני כאן, ממש פה לידכם, אני בסדר!,- אבל הם לא שמעו אותי. התקרבתי למליסה, רציתי לנחם אותה, לחבק אותה, להתחנן שתפסיק לבכות, אבל לא יכולתי, כל מה שניסיתי לגעת בו פשוט עברתי דרכו. הדלת נפתחה ורופא נכנס לחדר. אבי הסתכל עליו עם תקווה בעיניו, אבל הרופא רק נענע את ראשו.
היא יציבה!,- אמר הרופא-, אבל איני יודע אם תתעורר או לא. היה לה מזל כי עם לא החגורה, הייתה נהרגת במקום. אבל עדיין היא קיבלה חבטה חזקה בראש, ולא ידוע אם תתעורר מהקומה. מה שנשאר זה רק לחכות.
מליסה סגרה את פניה ופרצה בבכי. אבי הוריד את ראשו ולרגע ראיתי דמעות בעיניו. לפתע הרגשתי נגיעה בכתף. הזזתי את הכתף כדי להיפתר מהדבר המציק… ואז הסתובבתי במהירות, הרי אף אחד לא יכול לראות אותי, אז איך זה… כשהסתובבתי ראיתי את אותה האישה שפגשתי במנהרה מקודם. הסתכלתי עליה כשעצב בעיניי, היא התקרבה וחיבקה אותי.
מה קורה לי?,- שאלתי.
הכול בסדר, ילדתי! את בחרת בדרך הנכונה, אבל לא פשוטה בכלל! אל תדאגי, הכול יהיה בסדר! את תראי!,- אמרה לי האישה והרגשתי שאני מאמינה לה, ובסוף הכול יסתדר.
בואי, ילדתי!,- היא אמרה-, אנחנו צריכות ללכת!
הסתכלתי עליה ואז על אבא שלי ועל מליסה.
אל תדאגי! הם יהיו בסדר, אנו עוד נחזור הנה!,- ענתה האישה על שאלתי האילמת. היא לקחה את ידי ויצאנו מהחדר.