האדמה של ג’יין- התחלה

התמתחתי במיטתי, זה היה בוקר של יום ראשון. הייתי אפילו קוראת לבוקר הזה יפיפה עם הדרך שבה קרני האור חדרו דרך חריצי התריסים העקומים, אך לצערי הרב זה היה הבוקר שבו אני צריכה לקום לתיכון החדש.
"ג'יין!" אמי התפרצה דרך הדלת, שיערה הקצר פרוע לחלוטין וחיוך מרוח על פנייה.
התהפכתי על המיטה ועשיתי את עצמי ישנה, באמת שלא היו לי כוחות להתמודד עם זה.
"גיין" היא חזרה על שמי והתיישבה על המיטה ברוך, הרגשתי את אצבעותיה נוגעות בשערי.
קמתי והעפתי את ידה, "אני קמה, אני קמה" המהמתי והלכתי לחדרון השירותים הקטן.
"ארוחת הבוקר למטה ו-" קטעתי את דבריה בזמן שמברשת השיניים תקועה בפי ואמרתי לה :"אמא, את לא יודעת לבשל, בבקשה תפסיקי להתאמץ כל כך".
היא שילבה את ידיה הצנומות על שמלתה הצבעונית והשתעלה בחוסר נוחות, "אני באמת מתאמצת ואת יכולה לפחות לנסות להראות טיפת הערכה כלפיי המאמצים האלו".
גלגלתי עיניים וזרקתי על עצמי מכנסיים קצרים וחולצה של להקה שאני מאוד אוהבת, אני מתכוונת לשרוד את היום הזה.
ירדתי למטה, על השולחן נחו ברישול טורטיות בצורות שונות ושרופות מעט.
נאנחתי ולקחתי כסף ואת מפתחות המכונית מהדלפק, "ביי" צעקתי אל אוויר הבית ויצאתי.
נכנסתי אל הקאדילק הישנה שעמדה בחנייה שלנו, העברתי את אצבעותיי על ההגה המתפורר ונשמתי את האוויר האביך. "אני מתגעגעת אלייך רון" התנעתי את האוטו ונסעתי לעבר הסיוט.
כשהגעתי החניתי את הרכב על יד הכניסה ויצאתי, תיכון נורת'סייד היה מורכב משלושה בניינים מלבניים מדכאים וכניסה ענקית שהובילה לתוך רחבה עגולה ומגוחכת שגרמה לי לחוש בחוסר נוחות משווע.
"את בטח הילדה החדשה" ילדה בלונדינית ובובתית במיוחד קיבלה את פניי עם חיוך גלוסי מוגזם.
"כן" ניסיתי לחייך בחזרה, "אנחנו באותה כיתה?"
"יופי, נמאס לי לעמוד כאן עם השלט הזה" היא החזיקה שלט שהיה כתוב בו 'ברוך הבא ג'יין קופר'.
"וואו" הרמתי את גבותיי, "אני לא חושבת שאני רגילה לקבלת פנים כז-"
היא קטעה את דבריי ומשכה את ידי, "קוראים לי הלן, אני מכהנת במועצת התלמידים והקבלת פנים הייתה לגמרי רעיון שלי, הייתי גם חדשה כאן שנה שעברה" אמרה במהירות.
"אז למה עברת לכאן בכל מקרה?" שאלה אותי פתאום, הרכנתי את ראשי ונמנעתי מלהסתכל בידיי המחוספסות.
"משהו אישי? אין בעיה" אמרה הלן והובילה אותי למסדרון מלא בלוקרים ותלמידים, "בואי תכירי כמה חברים לכיתה".
היא הובילה אותי לכיתה שהייתה ריבוע מדכא עם קירות בצבע טורקיז בית-חולים ועליו מודבקים בריסטולים צבעוניים עם שמות התלמידים ומשפטי מוטיבציה מאוסים.
"מה דעתך? אני הייתי אחראית על קישוט הכיתה" היא חייכה ונראתה מרוצה מעצמה, החלטתי שלשתוק יהיה הדבר הנכון ביותר.
"בכל אופן אלה החברים" היא הובילה אותי לאחור, שם על המושבים ישבו שישה נערים ונערות.
"חברים תכירו" היא הציגה אותי בהתרגשות יתר, "זו ג'יין, הילדה החדשה"
"עוד פעם את מביאה לנו את הפרויקטים מוצעת תלמידים שלך?" נער צנום בעל שיער בלונדיני וכובע צמר הפנה את מבטו לעברי בחוסר עניין.
"זה דילן" הלן הציגה אותו בהבעת סליחה, "זאת רוז, ג'יימס, צ'ארלי, נעמי וקייל" היא הציגה כל אחד משאר חבריי הקבוצה.
ג'יימס היה נראה המבוגר מבין כולם, הוא היה גבוהה בעל כתפיים מעט רחבות, שיער חום כהה ואף הייתי אומרת שחור, עיניים ירוקות בורקות וזיפים, טלטלי שערו היה ארוכים ונחו על כתפיו בצורה פרועה. רוז הייתה נערה כובשת בעלת שיער ג'ינג'י גלי ארוך ושפתיים מלאות במיוחד, נמשים קטנים כיסו את כל גופה והשוו לה מראה נועז ומיוחד. נעמי הייתה ילדה כהת עור דקיקה בעלת שיער חום ואף ארוך , היא הייתה הגבוהה מבין כולן והיא ישבה על יד ג'יימס, נראה אפילו כאילו ניסתה למשוך את תשומת ליבו. קייל היה שקט במיוחד, הוא הביט בי בריכוז בזמן שכולם צחקקו ושאלו אותי שאלות על מי אני ומאיפה הגעתי, שיערו השחור כפחם הסתיר מעט את עיניו שהיו שתי גולות חיוורות בצבע כחול. צ'ארלי היה גבוהה במיוחד ורחב כתפיים שהשוו לו מראה מלא מעט, אך מתחת לחולצתו ראו שהוא מחביא מסה יפה של שריר, הוא מקסים בעל גומות עמוקות ועיניי שקד טובות.
הצלצול היכה בפתאומיות, התיישבתי בכיסא הקרוב הפנוי שהיה לידי בזמן שעמדתי ודיברתי איתם. ג'יימס קם מהכיסא ואמר:"ביי חברים תהנו לכם, וג'יין ברוכה הבאה".
הלן התיישבה על ידי, "חמוד לא?"
"לאן הוא הלך? הוא לא לומד איתנו?" שאלתי אותה.
היא צחקה, "הוא סיים את הלימודים שלו כאן לפני שנה, הוא מתנדב כאן בבית-ספר בתור מורה".
ואז בין רגע של צחקוקים והמהומים ותלמידים שנכנסים לכיתה כמו נהר זורם, נכנס איש קטן ומיוזע שהציג את עצמו בתור 'מר רובינסון'.
מר רובינסון ניגב את מצחו במטלית והשתיק את כל התלמידים הרועשים, ואז עיני החרוז הקטנות שלו ננעצו בי והדבר הבא היה גברים גדולים בחליפות לבנות.
ומרגע זה כל העולם השתנה.
והחיים של כולם השתנו.
לנצח.