מראה שבורה

אהבתי אותה. אהבתי אותה עד אובדן חושים. אהבתי אותה אהבה כה עזה. ואיך אפשר שלא? היא הייתה כל כך יפה. שמלתה האדומה בלטה על עורה הצח והעדין ויצרה מראה של בובה עדינה אמיתית. יכולתי להסתכל עלייה במשך מאה שנים ושלא ימאס לי ולא ישעמם לי אפילו לא לרגע. אהבתי אותה כל כך עד כדי כך שהיא התחילה לפחד. נכון, היא לא הייתה מושלמת, אך בעיניי היא הייתה הרבה יותר ממושלמת. לא משנה כמה יפות וחכמות היו האחרות, הן לא היו אפילו קרובות להיות כמוה. אהבתי אותה אהבה עיוורת. רק רציתי כל היום להרגיש אותה. לשמוע את צחוקה. להריח את הבושם המשכר שלה. לראות את חיוכה המסנוור. לומר לה אפילו חצי ממה שהתחולל לי בלב מאז שהיא נכנסה לחיי.

הסתכלתי עליה בחיוך המטופש שלי מבעד למסגרת משקפיי. יופייה לא איכזב גם היום. חיבקתי אותה וליטפתי אותה. שמעתי את קול צחוקה. הרחתי את הבושם המוכר והאהוב שלה. הופנטתי מעינייה החודרות ומחיוכה הכובש. אמרתי לה כמה שאני אוהב אותה והרגשתי רע עם עצמי שכמות האהבה שבפי אינה מספיקה אפילו לא קצת לתאר את כל המתחולל איי שם במעמקי ליבי. היא ביקשה ממני לקחת צעד אחד אחורנית. בשבילה אעשה הכל, כל עוד היא בכלל חלק מחיי. עשיתי כבקשתה.

למחרת עמדנו באותה נקודה כיום לפני. אומנם לא יכולתי לחבק אותה אך הרגשתי את חמימות כפות ידיה. שמעתי את קול צחוקה המתגלגל. ריח מוכר ואהוב של הבושם שלה הגיח לאפי. חיוכה חימם את לבבי וגרם לי להחסיר פעימה. אמרתי לה עד כמה עזה אהבתי אליה. בתמורה היא ביקשה ממני ללכת עוד צעד לאחור ואני בטיפשותי עשיתי כן.

כך במשך ימים היינו נפגשים בדיוק באותה הנקודה והיא הייתה מבקשת ממני כל יום, ללא הסבר, ללכת צעד אחד הרחק ממנה, עד שלא יכולתי להרגיש אותה. לא יכולתי לשמוע את קול צחוקה. לא יכולתי להריח את הבושם האהוב. והנורא מכל, לא יכולתי לומר מה אני מרגיש כלפיה. הייתי חייב להוציא את ריגשותיי אך אין היא שמעה אותי. התחלתי לספר לצל שלי כיצד בוערת אהבתי אליה. הייתי אוהב אותה מרחוק ורק מחכה לרגע שהיא תגיד לי להתקרב.

יום אחד, לקחתי שוב צעד אחד לאחור וגיליתי שאפילו עם משקפיי אין אני רואה אותה יותר מנקודה באופק. צעקתי לה בקשה לחזור אליה ולהתוודות על אהבתי, לפני שאאבד שליטה מרוב געגועים אליה. לא נשמעה תשובה. חיכיתי דרוך לתשובה שלא הגיעה. הייתי רחוק מדיי ממנה. צעקתי בשמה אך לא קיבלתי תשובה. החלטתי להתקרב צעד אך עדיין לא נשמעה תשובה.

למחרת הגעתי לאותה הנקודה וביקשתי להתקרב לאהובתי אך לא נשמע קול. צעקתי את שמה אך לשווא. התקרבתי צעד נוסף וצעקתי בשמה עם דמעות חנוקות בגרוני מרוב געגוע. אין קול ואין עונה.

בהמשך הימים הייתי מבקש להתקרב אליה והייתי קורא בשמה ומחכה לצליל שתשמיע, שתאשר שאתקרב, אך לא נשמע קול מעולם. התקרבתי אליה כל יום בצעד, בתקווה שאולי יום אחד היא תחזיר לי תשובה. יכולתי לראות את דמותה הולכת וקרבה אליי עם הימים אך מעולם היא לא זזה ומעולם היא לא השמיעה צליל.

כאשר הייתי סוף סוף מולה, קראתי בשמה בצהלה ובהתרגשות מספר פעמים. היא לא ענתה. דמעות ביצבצו בעיניי ואף על פי שנלחמתי בהן, היו כאלו שהצליחו לחמוק מעיניי. בהיתי בה. בנקודה בה עמדה לפני מספר שבועות, בחיבוק האחרון שנתתי לה, היום עמדה שם מראה עגולה בעלת מסגרת עתיקה הדומה למסגרת משקפיי. לא היה זכר לנערה שאהבתי. התבוננתי מסביב ואף הקפתי את המראה הגדולה העתיקה. לא הייתה נערה. רק מראה. לא היה אפילו מכתב המסביר לאן נעלמה נערתי. התיישבתי לצד המראה מבולבל.

תחילה, הייתי בטוח כי אהובתי עוד תשוב ושזוהי סתם בדיחה. בהיתי בבבואתי שבמראה. במשך ימים ולילות רבים חיכיתי שהיא תחזור לצד המראה וייחלתי ליום שבו אראה אותה שוב. כל ערב כאשר השמש שקעה ישבתי בצל המראה וסיפרתי כמה שאני אוהב אותה. לא יודע למי סיפרתי, העיקר שזה נאמר בקול. "ככה אולי היא תשמע את זה.." שיכנעתי את עצמי שהיא תחזור. "היא אוהבת אותי… היא תחזור". היא לא חזרה.

כאשר הפנמתי שהיא איננה מתכוונת לחזור, כעסתי עליה. כעסתי שהיא עזבה אותי. כעסתי שהיא הוליכה אותי שולל וגרמה לי לפתח ציפיות שהיא מחכה לי שאחזור. כעסתי שהיא הרחיקה אותי ממנה. כעסתי שהיא השאירה אותי תלוי באוויר ולא אמרה לי מילה על כך שהיא הולכת ולא חוזרת. כעסתי שהיא הצליחה ככה לפגוע בי.

נעמדתי על רגליי והסתכלתי שנית על השתקפותי במראה העגולה הגדולה בעלת המסגרת הישנה. תהיתי מדוע היא השאירה פה את המראה לבדה בנקודה בה עמדה לפני עזיבתה. רק אז הבנתי. היא עזבה בגללי. היא רצתה להראות שאני האשם בכך שהיא עזבה. היא מעולם לא הרחיקה אותי ממנה. אני בחרתי להתרחק כאשר היא ביקשה ממני מרחק. אני כמו טיפש נתתי לה ולא נלחמתי כדי שאשאר עימה. אני זה שעזב והתרחק. היא זאת שלא ידעה מתי אני אשוב. היא חיכתה לי כאן שאחזור וקיוותה לשובי במשך שבועות רבים. היא רצתה שאלחם עליה…

כעסתי על עצמי שנתתי לאחת ללכת. "אני מתגעגע אלייך אהובתי… למה עזבת? איפה את עכשיו?" לא קיבלתי מענה. לא ציפיתי גם. מרוב כעסיי ועצבותי, ידיי כווצו לאגרופים וברגע אחד של איבוד שליטה, המראה התנפצה וכל האיזור סביבי התמלא בזכוכיות. דם ירד מאגרופיי אך לא היה לי איכפת. מצאתי את עצמי עומד מול מסגרת ישנה בתוך ערמה של זכוכיות מנצנצות לאור השמש. התבוננתי בנעשה.

הסתכלתי מבעד למסגרת הישנה והעגולה נטולת המראה שעמדה מעל לים הזכוכיות ורסיסי מערכת היחסים שלנו. המסגרת הזכירה לי את משקפיי שלי. ואז זה היכה בי. היא ברחה בגלל שהיא פחדה ממני ולא נתתי לה מרחב ומקום כמו שהיא רצתה. היא ביקשה שאלך צעד אחד לאחור כדי שהיא לא תפחד. אני הוא זה שהבריח אותה בגלל ראייתי צרת האופקים והמוגבלת. "איך לא שמתי לב? איזה טיפש אני…" בפעם הראשונה מאז שהכרתי אותה הורדתי את משקפיי וסרקתי במבטי את העולם. ראיתי את הכל ברור יותר. כבר לא ראיתי את העולם בצורה מטושטשת. "אני מבין עכשיו…" אבל זה מאוחר מדיי. היא לא חוזרת…

הוצאתי מכיס מכנסיי טבעת עם יהלום גדול במרכז שנועדה לאצבעתה הדקה והעדינה. בהיתי בה כמה דקות ארוכות. היא ניצנצה כמעט כמו הזכוכיות שלרגליי. היא הזכירה לי את אשר איבדתי… היהלום בצורת הטיפה סימל בשבילי את הדמעות שבכיתי על אותה נערה צעירה ויפה. "אני צריך לשחרר אותך… אבל לא אשכח אותך". מלמלתי. ספק לטבעת ספק לעצמי. אולי קיוויתי שהרוח תישא את קולי לאוזני אהובתי. זרקתי את הטבעת אל בין הזכוכיות הרבות שלמרגלות המסגרת הישנה. הטבעת נבלעה בין הרסיסים והפכה להיות ניצנוץ של אור השמש. היה קשה לשים לב שהיא בכלל שם.

רציתי לקום וללכת ואף פעם לא לחזור. אבל לא יכולתי לשחרר את העבר. בכל יום שעבר הלכתי צעד אחד לאחור. לא הייתי מסוגל יותר מצעד. הכאבים, הגעגועים והעצבות ריסקו אותי. ממש כמו שאני ריסקתי את המראה…

כאשר הייתי במרחק שדמות המסגרת הישנה היא אינה יותר מאשר זיכרון ואין עיניי מסוגלות לראות אותה מעבר לנקודה, תהיתי אם הנקודה הרחוקה באופק בה עומדת המראה כרגע, היא המסגרת הישנה או הנערה שכה אהבתי ואיבדתי. קיוויתי שהיא חזרה לחפש אותי. שהיא התחרטה שעזבה. אך הייתי שבור מדיי בשביל לחזור ולבדוק זאת בעצמי.

הסתובבתי והפנתי את גבי אל נקודת ההתחלה בה עמדתי ובה כרגע עמדה לה מסגרת מראה מנופצת. התחלתי ללכת קדימה באופן חופשי.

מדיי פעם אני עדיין חוזר אל אותה הנקודה בה הכל השתנה. המסגרת והרסיסים נמצאים באותה הנקודה שבה השארתי אותם, ואילו הטבעת כבר איננה. שמעתי שהנערה באה לחפש אותי. כנראה לקחה את הטבעת כזיכרון ממני. אני שמרתי את כל הזכרונות ממנה… על גבי נשאתי הכל. כל זיכרון וכל רגע מאושר איתה.

הצטערתי על אשר נגמר וניסיתי להבין איך הכל התרסק והתנפץ לרסיסים מול עיניי. איך איבדתי אותה. שמעתי גם שהיא מצאה לעצמה מישהו חדש. שהיא נשואה עכשיו. שהיא מאושרת בזרועות אחר. ואילו אני עדיין לבד, לא מסוגל להמשיך הלאה ולשכוח ממנה… אני יודע שהיא גם חושבת עליי. שמעתי שנולד לה בן בכור. שמעתי שהיא קראה לו על שמי.

רציתי לצעוק לה שאני עוד כאן. אבל זה כבר סיפור אחר…

במקום לומר משהו המשכתי ללכת במעגלים סביב דמותה ההולכת ודועכת עם הזמן. כל הדרכים הוליכו אותי אליה. הצחיקה והעציבה אותי המחשבה שהכל קרה בגלל חוסר הבנה, בגלל בעיה בתקשורת. "אם רק הייתי יכול לשנות את מה שהיה… לחזור בזמן… הכל היה נגמר אחרת…" אבל אין דרך להחזיר את הגלגל לאחור…

לבסוף התיישבתי על האדמה הרכה, מיואש מהמסע לשום מקום.