הגורל שלנו- פרק 2

פעמון בית הספר צלצל בפעם האחרונה וכל התלמידים יצאו ממנו במהירות, ג'ניפר לא בזבזה זמן ויצאה בריצה אל מחוץ לכותלי בית הספר.
היא המשיכה בריצתה עד שלבסוף עצרה מול בניין נמוך שעל גגו התנוסס השלט 'קפה מולי'. הבניין היה קטן וצבעוני, גגו היה בעל אריכים חומים ובין קירותיו הצהובים היה ניתן לראות חלונות רבים ודרכם אנשים שנהנים ומדברים על כוס קפה או על קערה של גלידה במגוון טעמים.
ג'ניפר הפנתה את מבטה אל מרפסת העץ הגדולה שהייתה צמודה לבניין.
נראה היה שלמרות מזג האוויר הנוח והרוחות הקלות שנשבו לא הרבה אנשים רצו לשבת בחוץ. היא חייכה כשראתה את השולחנות הנקיים ושלא היה צורך לסדר אותם 'יופי, פחות עבודה בשבילי' חשבה לעצמה ונכנסה אל בית הקפה.

"היי ג'ניפר, תושיטי לי יד." אישה בשנות העשרים לחייה אמרה בזמן שחילקה מלקשייקים שונים למספר שולחנות.
"ברור מולי, אפילו שתיים," ג'ניפר חייכה לעברה והלכה בזריזות אל חדר העובדים שהיה בצדו השמאלי והרחוק ביותר של החדר.

חדר העובדים היה חדר קטן למדיי, היו בו שלוש ארוניות כסופות שנפרסו מהרצפה עד מעל לגובהה של ג'ניפר וספה בעלת שני מקומות ישיבה שראתה ימים טובים יותר. החדר לא היה מזמין במיוחד וגם לא היה בו כמעט כלום, אבל מאיזושהי סיבה ג'ניפר אהבה את המקום, הוא נתן לה תחושה של בית, יותר מהחדר וחצי בו הייתה צריכה לגור לבדה.
היא פתחה את הארונית האמצעית שבתוכה היו בגדי העבודה שלה, התלבשה במהירות, זרקה את מה שלבשה קודם אל תוך הארונית ביחד עם תיקה וסגרה את הדלת המתכתית בחוזקה.

"מגש מצד ימין ואל תשכחי לשים סינר" קולה של מולי נשמע מהצד השני של החדר ורעש חזק של דיבורים נשמע מכל רחבי בית הקפה "מתי הספיקו להגיע לכאן כל כך הרבה אנשים?.." ג'ניפר מלמה לעצמה וקשרה במהירות את הסינר החום מסביב למותנייה.

החדר החשוך החל להתבהר, ריו מצמץ מספר פעמים עד שהטשטוש נעלם מעיניו לחלוטין. הוא הרגיש את שלשלות המתכת הקרות מסביב לידיו ורגליו.
רגליו המקופלות הוצמדו לרצפה הקרה, ללא כל יכולת להתרומם. אזיקים כסופים תלו את ידיו באוויר וחיברו אותן אל הקיר מאחוריו. הוא ניסה להשתחרר, אך ללא הצלחה.
החדר בו היה כלוא לא היה כמו כל חדר רגיל, הכול היה עשוי אדמה כאילו הוא נמצא במערה שנוצרה מתחת לאדמה.
ריו הביט מסביבו בחיפוש אחר משהו שאולי יעזור לו להשתחרר, אבל החדר היה ריק מלבד דלי מים גדול, נורה קטנה שהאירה מעט את החדר האפלולי ודלת עץ בעלת פתח צר ובו סורגים שדרכם לא היה ניתן לראות כלום מלבד חושך.
ואז הוא הבין- הוא ידע בדיוק איפה הוא נמצא, הוא היה במקום הזה כל כך הרבה פעמים והביא לכאן כל כך הרבה אנשים, הוא כלוא בצינוק של המפקדה.
הצינוק הזה היה מקום הסבל של כל כך הרבה אנשים חפים מפשע, שמעולם לא היה מגיע להם להגיע לכאן, המקום הזה הוא גיהינום עליי אדמות ואף אחד לא יכול לברוח ממנו, אפילו לא הוא.
רעש עקבים רם שבר את השתיקה המאיימת ששררה בכל רחבי הצינוק, הרעש התקרב לכלא של ריו, וככל שהתקרב צעקות מצמררות וקולות בכי נשמעו מהתאים האחרים מחוץ לתאו.
דלת העץ נפתחה והדמות בעלת העקבים התגלתה אל מול ריו.
'רָאיֵה' ריו הביט באישה בכעס, האישה הייתה בעלת שיער שחור סגלגל והיא הקרינה מין אצילות שגרמה לריו לזוז באי נוחות מימין לשמאל.
"אוי, ריו," האישה התקרבה אליו באיטיות, עקביה השחורים נקשו באיטיות על הרצפה כשהתקדמה לעברו "יש לי תכניות כל כך גדולות בשבילך, ולצערך תפקידך עוד לא נגמר." היא העבירה את ידה הקרה בין שערותיו השחורות. "את לא תצליחי, רָאיֵה." ריו הזיז את ראשו מהיד שלה.
"אתה חמוד שאתה חושב שיש לך ברירה," היא צחקה בחוזקה "אני גידלתי אותך, אתה לא יכול להתחמק ממני, למרות שאם לומר את האמת הבריחה הקטנה שלך הייתה ממש חמודה," היא שילבה את שתי ידיה והתקרבה בחזרה אל דלת העץ. "אבל לפני הכול, מישהו פה צריך להבין שלא מתעסקים עם ראש ה- אַסְטֵליאַנִים." היא הפנתה את מבטה אל חלון הסורגים הקטן "אמטיס, יש לך רשות לעשות אתו מה שאת רוצה".

הלילה ירד וכמעט כל הלקוחות עזבו את בית הקפה 'סוף סוף' ג'ניפר נאנחה והמשיכה לנקות את שולחנות העץ העגולים.
כעבור חצי שעה של ניקיונות היא החליטה לתת לרגליה מנוחה.

"עבודה טובה היום," פנייה המחייכות של מולי בירכו אותה "היה ממש עמוס." היא נעלה את דלתות הזכוכית של בית הקפה מבפנים ופנתה אל מאחורי הדלפק להתעסק בקופה הרושמת.
"כן, חשבתי שזה לעולם לא יגמר," צחקקה ג'ניפר והתיישבה מולה על אחד מכיסאות העץ הגבוהים "תשע שעות עבודה על הרגליים זה לא דבר קל את יודעת." היא העבירה את ידיה בין שערותיה הזהובות ושחררה את הגומייה שלחצה על ראשה, היא עיסתה את ראשה עד שהכאב נעלם.
"מה הייתי עושה בלעדייך, ג'ניפר." חיוכה של מולי חשף את שיניה הלבנות "תחשבי מהר!" היא זרקה לעבר ג'ניפר מעטפה לבנה מקופלת וג'ניפר ניסתה לתפוס אותה בפאניקה. "הבהלת אותי, משוגעת!" המעטפה נפלה על הרצפה שמאחוריה וג'ניפר הרימה אותה, מולי צחקה צחוק מתגלגל "היית צריכה לראות את הפרצוף שלך" היא התאמצה לומר בין צחוק לצחוק.
"חה, חה מצחיק מאוד" ג'ניפר התיישבה בשנית על הכיסא ופתחה את המעטפה "מולי…" עיניה נפערו לרווחה "זה יותר מידי, אין מצב." היא החליקה את המעטפה לכיוונה של מולי במהירות.
"תפסיקי כבר, את צריכה את הכסף הזה יותר ממני ושתינו יודעות את זה" מולי החליקה בחזרה את המעטפה לג'ניפר "ואם לא תיקחי את זה אני אדחוף את המעטפה לתוך החזייה שלך." היא אמרה ברצינות וחייכה את חיוכה המתוק.
ג'ניפר מכירה את מולי מזה שנים רבות, בהתחלה היא הייתה באה לבית הקפה רק בשביל להתרחק מהבית, אפילו לא בשביל לקנות משהו או להסתובב עם חברים. ומולי… מולי תמיד הייתה אוזן קשבת בשבילה.
ואז השנים עברו וג'ניפר נאלצה לחיות לבדה, היא הבינה שתהיה חייבת למצוא עבודה ואיכשהו להמשיך לנהל חיים רגילים, אבל מי ירצה להעביד ילדה בת ארבע עשרה?

מולי שמעה את כל מה שקרה והחליטה לעשות כל שביכולתה לעזור לה. למרות שזה לא היה הרבה, היא נתנה לג'ניפר לשטוף את הכלים בבית הקפה ורק בזכותה היא למדה איך להיות עצמאית ולדאוג לעצמה, להצליח לחיות חיים דיי נורמליים בשביל ילדה ללא הורים. אחר כך ג'ניפר כבר הגיעה לגיל שבו יכלה לעבוד בעבודה ממשית כמלצרית וככה עברו להן שנתיים.
בזמן האחרון בגלל שג'ניפר כבר כמעט בת שש עשרה והיא עדיין גרה בבית המעופש והישן שלה, מולי החליטה להתחיל לשלם לה קצת יותר כסף ממה שהיה צריך, רק בשביל שאולי היא תצליח לצאת מהמקום המתפרק שהיא אפילו לא קוראת לו בית.
"תודה מולי, תודה על הכול." ג'ניפר חייכה אליה "שום תודות, לכי לעשות כלים." מולי הסתכלה עלייה ברצינות, והשניים החלו להתפרץ בצחוק מהסיטואציה המגוחכת.

"אתה יודע ריו, כל כך עצוב לראות אותך ככה," אמטיס העבירה את אצבעותיה הצנומות באיטיות על פני שטח דלי המים שהיה בחדר "כבול, שברירי," היא החלה להתקרב אליו ונקישות עקבי נעליה הדהדו ברחבי החדר "כל כך פגיע…" עיניה זהרו בטורקיז והיא החלה להעביר את ציפורניה על גבי פניו של ריו באיטיות.
ריו הרגיש משהו חד כמו סכין נוגע בו. בקצות אצבעותיה נגלו לנגד עיניו מעין קרחוני קרח חדים שנראו כמו המשך של ציפורניה האמתיות- תכסיס ישן שידע שאהבה מאוד לעשות, בעזרת הקסם שלה המים התעבו לקרח חד וקטלני לכל מי שנוגע או נשרט ממנו.
"אתה לא מכיר את ההרגשה הזאת, נכון?" אצבעותיה נדדו אל צווארו וירדו באיטיות לחזהו "ההרגשה של חוסר האונים." ציפורניה החדות החלו לחדור אל תוך עורו השזוף ולאורך כל חזהו.
צעקה מצמררת נשמעה מפיו של ריו, הכאב החד לא פסק ושריריו התכווצו במאמץ להשתחרר מהאזיקים הכבדים ללא הצלחה.

"אל תתאמץ," חיוך ממזרי התפרס על פנייה למראה הדם הנוטף מחמשת החתכים שציפורניה יצרו בחזהו "אלו אזיקים מיוחדים, שכחת?" היא בחנה את ציפורני הקרח שלה שעדיין היו בשלמותן.
"יש אזיקים, אין כוחות." ריו מלמל לעצמו בשקט.
"אין כוחות, אין חשמל!" אמטיס אמרה בשמחה "אז תגיד לי ריו, מה היא אמרה לך?" עיניה השחורות בהו אל תוך עיניו וצמרמורת עברה לאורך כל גופו.
"זה לא משנה מה היא אמרה לי, הקסם של ראיה הרבה יותר חזק משל כולנו ביחד." הוא נאנח "את לא כזאת, את צריכה להתעורר!".

מבטה הקשוח של אמטיס לא עזב את פרצופה, נראה היה שהיא לא מאמינה לשום מילה שיוצאת מפיו. ריו הבין שלא משנה מה יגיד הוא לעולם לא יוכל להעיר אותה והבן אדם היחיד שיכול לעשות את זה לא קרוב בכלל לאיפה שהם נמצאים, והזמן… הזמן שלו נגמר, בכל רגע ורגע שעובר הוא קרוב יותר ויותר לחזור למי שהוא היה פעם והוא לא יכול למנוע את זה, לא משנה עד כמה כוח הרצון שלו חזק.
"זה לא משנה," הוא נכנע "עשי בי מה שאת רוצה, אבל גם אם את לא מאמינה לי, אני מבטיח לך שאני אשחרר את כולנו" חיוך קטן של תקווה זלג בין שפתיו "אני לא יודע כלום, אבל הם יחפשו אותי ויצליחו ל-"
"-מספיק עם השטויות" אמטיס קטעה אותו "איפה המחתרת?" עיניה החלו לזהור שוב ובסיבוב אחד סביב ידה השמאלית הקרח חזר למצבו הטבעי.
"אני לא יודע." הוא ענה בכנות.
"אם כך," כל גופה החל לזהור בצבע טורקיז ובתנועה קלה של היד המים שהיו בדלי ובידה התעופפו באוויר והחלו להסתובב מעל ראשה במהירות "שנמשיך?".

ג'ניפר סיימה לשטוף את הכלים וחזרה אל הדלפק. היא הסתכלה מסביב והחדר היה ריק, היא החלה להבריק את דלפק העץ בעזרת חומרי ניקוי.
כעבור מספר שניות תחושת צמרמורת עברה דרך כל גופה ומבטה פנה אל כיוון המרפסת.
באחד השולחנות הרחוקים ישבה נערה בעלת שיער ג'ינג'י שלא הפסיקה להביט במסך הטלפון שלה, היא הייתה נראית לחוצה ורגלה הימנית לא הפסיקה לזוז בעצבים.
ג'ניפר הניחה את חומרי הניקוי על הדלפק ופנתה אל עבר המרפסת.
"סליחה?" היא התקרבה אל הנערה "אני מצטערת, אבל אנחנו כבר סגורים" ג'ניפר חייכה בהתנצלות ונעמדה מולה. הנערה נבהלה כששמעה את קולה של ג'ניפר ודחפה במהירות את הטלפון שלה אל אחד מכיסיי המכנס שלה.
"אני, אני מצטערת," היא נעמדה במהירות על רגליה "אני מניחה שלא שמתי לב לשעה," היא חייכה בהתנצלות.
ג'ניפר החלה לבהות בנערה בניסיון להיזכר מאיפה ראתה אותה "רגע, את זאת שעזרה לי עם התיק היום בבית ספר?" היא בחנה אותה בקפדנות, פרצופה של הנערה היה מלא נמשים ועיניה היו ירקרקות. היא נראתה בדיוק כמו שהייתה בבוקר מלבד שעכשיו היא לבשה בגדים אחרים.
"כן, זאת אני," היא צחקקה "אני מצטערת על זה, קוראים לי קלאריס." הנערה הושיטה את ידה אל עבר ג'ניפר.
"אני ג'ניפר." היא חייכה ולחצה ידיים עם קלאריס.
ברגע שידיהן נגעו אחת בשניה ג'ניפר הרגישה סחרחורת ובשנייה אחת הכול הפך שחור.

"קלאריס?" ג'ניפר הביטה מסביבה בבהלה "מולי?" היא קיוותה למצוא מישהו אבל היא הייתה לבדה וכל שהיה סביבה היה חושך.
'איפה אני?' היא הרגישה את האדמה המוצקה מתחת לרגליה היחפות 'למה אני יחפה?' היא הביטה על רגליה, כל גופה זהר בצבע לבן ובגדי העבודה שלה הוחלפו בשמלה לבנה ארוכה.
היא הרגישה את הקור מכסה אותה ופחד מילא אותה.
"ג'ניפר." היא החלה לשמוע קול גברי קורא לה.
"מי שם?" היא החלה ללכת לכיוון הקול שלא הפסיק לקרוא בשמה.
במרחק צעדים ספורים ממנה היא החלה לראות דמות של נער גבוה, היא התקרבה אליו באיטיות ובהתה בפניו הפצועות. שיערו השחור כיסה חלק מפרצופו ושפתיו היו סדוקות ומדממות.
"מה קרה לך?" ג'ניפר הושיטה את ידה לגעת בלחיו החבולה, אך כשהתקרבה אליו זרם חזק עבר בין אצבעותיה. כאילו ששדה כוח בלתי נראה מונע ממנה לגעת בו.
"ג'ניפר." הנער הרים את ראשו והשיער שכיסה את פניו זז הצידה וחשף עיניים צרות בצבע ארגמן, עיינו השמאלית הייתה מנופחת ובעלת פנס שחור. "ג'ניפר, תמצאי אותי." עיניו המתחננות הביטו אל תוך עיניה האפורות והכל הפך שוב שחור.

"ג'ניפר! ג'ניפר!" קולה של קלאריס החל להישמע באוזניה.
החושך שעטף אותה נעלם והיא התחילה להתעורר באיטיות בחזרה למציאות.
"ריו!" צעקה ג'ניפר והתרוממה במהירות.
היא הביטה מסביבה בבלבול, היא כבר לא הייתה בחדר החשוך והאדם שאתו דיברה נעלם. במקום זאת היא ישבה על רצפת המרפסת של בית הקפה וקלאריס ישבה לידה והביטה בה בהלם.
ג'ניפר הסתכלה על שתי ידיה שעדיין נשאו את הזוהר הלבן שהחל לדעוך לנגד עיניה.

"מה אמרת?" קולה של קלאריס שבר את השתיקה ששררה ביניהן.
"מה?" ג'ניפר הפנתה את מבטה המבולבל לעברה "לא… לא אמרתי כלום." המשיכה.
פרצופה של קלאריס הפך ממבועת למרוכז והיה אפשר לראות את מחשבותיה מתעופפות להן בתוך מוחה, כמנסה להחליט מה לומר ואיך להגיב לדבריה.
"אמרת שם, מה היה השם הזה?" היא ניסתה להסתיר את הבהלה שהרגישה בתוך ליבה.
"אני לא זוכרת." ג'ניפר אחזה בראשה בניסיון להיזכר.
"ג'ניפר, את חייבת להיזכר זה חשוב." היא לא הייתה מוכנה לוותר, היא כבר שמעה אותה אבל גם חייבת לוודא שלא דמיינה זאת.

לאחר מספר שניות שג'ניפר לא ענתה לדבריה, קלאריס נשמה עמוק ועזרה לג'ניפר לקום על רגליה ולהתיישב על אחד הכיסאות.
הבלבול שתקף את ג'ניפר סוף סוף נעלם "התעלפתי?" היא שאלה בניסיון להבין מה קרה.
"אני… אני לא בטוחה," קלאריס ענתה בכנות "מה את זוכרת?".

"הייתי כאן אתך והתחלנו לדבר" היא החלה לשחזר "ואז לחצנו ידיים ו-"
"ואז מה קרה?" קלאריס אמרה בחוסר סבלנות.
ג'ניפר הביטה בה באי נוחות "מצטערת," קלאריס מהרה להתנצל "בלי לחץ, ספרי לי בקצב שלך." היא נשמה עמוק והרגיעה את עצמה.
"הכול היה חשוך, הרגשתי את האדמה הקרה מתחת לכפות רגליי," ג'ניפר החלה להיזכר באיטיות במה שראתה "ראיתי… ראיתי מישהו כבול בשלשלאות ברזל, הוא היה מוכה כולו מכף רגל ועד ראש."
"וראית איך הוא נראה?" קלאריס שאלה בתקווה.
"לא בדיוק," ג'ניפר מהרה להגיב "אבל היו לו עיניים מיוחדות, הן היו אדומות, אבל הצבע שלהן לא היה מפחיד, זה היה גוון אחר של אדום, גוון מרגיע".
"כמו ארגמן?" קלאריס בלעה רוק בלחץ.
"כן! בדיוק!" ג'ניפר ענתה בהסכמה.

קלאריס השתתקה בניסיון להבין מה הצעד הבא שהיא תבצעה, כמעט היה אפשר לראות את מחשבותיה הרבות רצות בזמן שמוחה חושב על כל האפשרויות שהוצגו לפנייה.
לפתע היא חזרה להסתכל על ג'ניפר.
"את חייבת לבוא איתי." קלאריס הביטה בה ברצינות.
"לבוא אתך?" ג'ניפר ענתה בבלבול "למה שאבוא אתך? אני בקושי מכירה אותך".
"אני יודעת," אמרה קלאריס "אבל את חייבת לסמוך עליי." היא נאנחה "את לא כמו שאר האנשים, ג'ניפר, את מיוחדת ואני חייבת שתעזרי לי." עיניה הירוקות התחננו אליה "זה עניין של חיים ומוות".
ג'ניפר נרתעה לאחור והכיסא עליו ישבה חרק בחוזקה "אני… אני לא באה אתך." היא אמרה בהחלטיות.
"בסדר, אבל תדעי שמי שראית הוא בן אדם אמיתי, והוא נמצא בסכנה כרגע" קולה של קלאריס היה עצבני והיא קמה מהכיסא "זה יקרה שוב, וכשזה יקרה את תדעי שתצטרכי למצוא אותי".
קלאריס הלכה אל דלת הזכוכית ויצאה מהמרפסת בסערה.