בית הפרחים, חלק שישי

מישדישה פתחה ללאה את הדלת.

ברגעי אימה שכאלו, כשאירוס הארגמן מצאה עצמה מפוחדת וחסרת אונים, כמו שכאייל ניסה לנגח בה את קרניו או כשהמון זוגות עיניים בהו בה ברגע זה ממש, ברגעים אלו היא הייתה מתכנסת בתוך עצמה. כמובן שלא הייתה לה הברירה להתכנס, זה היה טבעה כפרחית, ובכל זאת שיפתה שחררה בה תחושות רוגע כשהתכנסה וחזרה לאותו רגע שהייתה רק חרצית בודדה בשדה מוריק. מספר ימים היא עמדה לה בשדה והשתרשה כשאדם הגיע ונשק לה. בתוך רגעים חרצית מתה וחרצית נולדה. אך לצערה הרב, חרצית על אף גופה השופע הייתה נטולת ידע ולכן לאחר מספר ימי שיטוט ביערות היא מצאה את עצמה באחו אחר ובו שדה פשתה שעירה ורודה. חרצית נטולת היכולת לדבר וללכת על שתי רגליים נשמה לתוכה אבקנים שהפשתות הפיצו והיא החלה לטפוח. היא טפחה וגדלה במשך שנה, בטנה מתעצמת כמו לבנה איטית ויום אחד היא מצאה את עצמה בכאבים חדים, מתוך חרצית פרץ ענף טפילי שקרע את גופה לשני חלקים מהם פרץ מיץ וזעקות אימה וזה הכיל את פשתה שעירה מוגנת בקליפה כתומה דקיקה שנקרעה מיד בנפילתה על הרצפה. פשתה הייתה יצור חדש, בניגוד לחרצית זהובת השיער לפשתה היה שיער ורוד, אם לא היו לה שיערה הצבעוני, ענפי ידיה הירוקים וכיסוי חזה הוורדרד בקלות אנשים היו טועים לחשוב אותה לאישה מגודלת ואיטית מוח, אך באותה תקופה אנשים לא הגיעו ליער וכך פשתה נותרה לא יותר מחיה רובצת יערות שרק עובדה אחת בראשה, בכל מחיר עליה להתחמק מפרחים, או שהללו יובילו למותה.

מרגע שפשתה למדה את שיעור זה כל חייה נעו בקצב מהיר יותר, היא החלה לפגוש בעוד פרחים ויחד הן הקימו גינה. הן היו מסתובבות ביערות, פורסות את כיסוי חזן שמקורו בשכמות ואת ידיהן שיתחממו בשמש הקופחת על מעגל הסלעים בקרחת היער כדי לייצר סוכר למאכל, הן היו שותות ממי מעיינות קרים גם כי בהם היה מצוי רוב שתן האיילות והדורבנים למעט באדמה, אך לעיסת אדמה במשך שעות התגלתה כפעולה לא נעימה אפילו לצמחים כמוהן. אבל גם נשתו מי מעיינות שהיו קרים כי ביום קר אחד, כשהרוחות הגדולות רדפו את צמרות הברושים, הגינה של פשתה נתקלה במעיין חם וכשזו רק נגעה בקצה אצבעה הירוקה בנוזל המבעבע הקצה מיד נמס. אומנם פשתה לא חשה כאב אבל לא רצתה שחברותיה יהיו חסרות אצבע ולכן גילמה לפניהן כאב גדול ללא מילים אלא רק בצרחות ובנהמות.

מישדישה מיששה את הכותנה שמילאה את חלל קצה הזרת בכפפתה הימנית כששאלה

"שלומות, גברתי, הקרה משהו בעיירה? שמא התחוללה שריפה ויש להתפנות כמו בשנה שעברה?"

לאה בהתה במישל ביאטריצ'ה עדיין בחיוך חושף שיניים ועם תינוק מעורסל בין זרועותיה כשאמרה בנועם למנהלת בית הפרחים

"האמת היא, כי לא הכל בסדר, עליך להבין שבעיירה שכזו אנחנו, תושבי המקום, מאמינים בערך העזרה לזולת. האם את מכירה את ערך העזרה לזולת, גברת…?"

"מישל ביאטריצ'ה, אך כינויי מישדישה."

"אז מישדישה, היודעת את מהי העזרה לזולת שאנו כל כך מכבדים בעיירה זו?"

"סלחי לי גברתי, אך אינני מתיימרת מפאת מקצועי להתערבב בקהילה יותר משדרוש לבנותיי ואחיותיי."

"אני מבינה" אמרה לאה בקול איטי, מתנהגת כאילו מישדישה היא בחורה שדורשת הסבר אטי ומזלזל שכזה.

"ובכן, כשאדם זולתנו נמצא בצרה עלינו להושיט יד ולחלצו ממנה. עשינו זאת אחרי הגשמים, עשינו זאת אחרי השריפות, אפילו לפני החתונה האדירה נאלצנו לעזור לזולת. היודעת את מה הוא הופכו של עזרה לזולת?"

"בשנית גברתי, אינני ידענית גדולה."

"ובכל זאת, מילים כאלו פשוטות, לבטח תנחשי נכונה."

"האם?" מישדישה עצרה לחשוב, גם מה התשובה לשאלה וגם האם עליה להמשיך בשיחה, האם אין זו סכנה שמחכה להשתחרר "האם פגיעה בפרט?"

"מצוין!" קראה לאה בשמחה. אירוס הארגמן הייתה רעבה ועייפה, נמאס לה מהיחס של לאה.

"סלחי לי? האם טעיתני לטיפשה? אמרי מה רצונך והסתלקי, יש לי עניינים חשובים מזה."

"מה רצוני? מה רצוני?! רצוני שתפסיקי לסור עם אישי! רצוני שאת וכל 'בנותייך ואחיותייך' תסתלקנה מן העיירה! רצוני שכולם שבקהל ישמעו את זעקתי!" במילים אלו לאה הסתובבה לעבר האנשים שאיגדה, התנופה הייתה כל כך רמה שהתינוק בידה חזר לבכות כשהיא הפנתה אצבע מאשימה לעבר מישל ביאטריצ'ה וצרחה חנוקת דמעות

"אישה זו היא רוצחת! היא הרגה את פרותיי אחת אחת וגנבה את דמן!" לראובן שעמד עד עתה בצד נמאס, הוא לקח מידי רחמים את תינוקו כמגן והגיע עד לשער בו עמדו מישדישה ולאה.

"לאה הפסיקי ומיד! מניין לך הזכות לשפוט את מישל ביאטריצ'ה כך?!"

"שתקו!" צרחה גם מישדישה, אף ציפור לא צייצה או עלה דשא התנופף ברוח, הגיע תורה לדבר

"את, לאה, אני יכולה להבטיח לך שלא רצחתי אף אחת מפרותיך, ולזאת תאלצי להאמין, אם זה רצונך ואם לא. אתם שבקהל, אתם יכולים ללכת, עסקיי לא הטרידו אתכם עד עכשיו וכעת לא הזמן שיתחילו להטריד. ראובן יקירי, התוכל להיכנס עמי לבית הפרחים? יש לנו עובש בקירות ונשמח לשירותייך." ראובן הסתכל על שתי הנשים מולו, הוא וכל מי שנכח באזור ידע טוב מאוד שהעובש הומצא ושבעצם מישדישה קראה לראובן שייכנס לביתה, היא השפילה את לאה רק באמירה זו, ואף יותר מכך כשראובן לא התנגד. הוא עמד בשקט מספר דקות כשלאה בעצמה לקחה את התינוק מבין ידיו והודיעה שהיא חוזרת לביתה על מנת להשכיב את התינוקות לישון. ראובן נכנס לבית הפרחים, הקהל התפזר וחזר לעסקיו.

בזמן שראובן השביע את תאבונה של אירוס הארגמן, זו נזכרה בפעם האחרונה שהתענגה עד כדי כך ממזונה המצפוני. כאשר בני האדם הגיעו למקום והקימו את עיירתם הם יצאו במסע רצח כנגד חיות היער, עקב כך המלחים שאלו הפרישו לא הגיעו למזון הגינה של פשתה והן החלו מתייבשות. כל אחת מהן בחרה לה נתיב בניסיון הישרדות טבעי בו התקדמה לבדה וכך פשתה מצאה עצמה בין מבני העיירה שרק נבנו. כאשר אחת הנשים שמה לב לנערה התינוקית שלא ידעה מילה היא לקחה את פשתה תחת כנפיה ולימדה אותה כל מה שזו ידעה. אותה גברת רחמנית בשם לאה, כשם סבתה, לימדה את פשתה על סדרי החברה, על בגדים והליכה דו-רגלית, על אותיות וספרים ולמזלה של פשתה על תאי השירותים. פשתה מצאה את עצמה חיה חיים כפולים, בימים היא נקראה גפן והייתה עוזרת ללאה הרחמנית בעבודתה כרופאת התינוקות ובלילות היא הייתה הולכת לתעלות הביוב הפתוחות כפשתה שעירה בת חרצית המנושקת, לועסת צואה ושותה מים מטונפים. על אף הטעם הרע השיטה צלחה ואחרי שמונה שנות חיים היא חזרה ליער. משם פשתה לקחה את חברותיה לגינה שנותרו, עד אז הן נהגו לשתות דמעות צבים או ללעוס את האדמה במשך שעות אך כעת הן מצאו מקור מזון ומידע חדש, בני האדם.

אך כמו אצל כל חיה גם בפרחים היו כאלו שהתפתחו לרעה, כאשר אחת מהפרחים חזתה ברצח ברחוב חשוך מסקרנות היא ניגשה לטעום דם, על אף מתיקותו היא חשה בו מהמלח וכת של פרחים התפלגה מתוך גינתה של פשתה. במשך שנים כת הדמים שאיגדה אותה פרחית לא ידועה הטילה את אימתה על תושבי העיירה. הן היו שותות את הדם לכל מה שעמד בדרכן, מהעטלפים שהסתתרו בעליית הגג דרך הסוסים החסונים שרבצו באורוות וכמובן עד בני אדם שהיו טיפשיים דיים להכניסן לביתם כאורחות תועות, אף אדם לא היה בטוח, פשתה ומה שנותר מגינתה לא יכלו לעמוד בצד ולצפות במתרחש, הן נאלצו למצוא פתרון לפני שיחשפו את זהותן ויגרשו את כל הפרחים ליער היבש.

הגינה המצומצמת של פשתה מינתה שלוש נציגות שרכשו ידע מהספרים בענייני קסם אפל וקיללו את כת הדמים שיברחו ליער עד מותן, אך כמובן, כת הדמים ראתה זאת מראש וזו קיללה בעצמה את גינת השתן שמזונה ייעלם. ביום בו תעלות הביוב התת קרקעיות הוקמו אף פרחית לא יכלה לרדת לתעלות שנוקו במי מעיינות חמים, הרוב חזרו ליער, אך לא פשתה, היא האמינה במה שגילתה ולא עמדה לעזוב זאת. היא מצאה עצמה מתחננת ברחובות לא לכסף אלא לנוזל זהוב אך זה לא עזר והיא הייתה מתייבשת. לפשתה שעירה נותר מוצא אחרון, דרך כואבת שבה לא תמות אלא תתגלגל הלאה. יום בהיר אחד לקחה פשתה מקל הליכה וזוג סנדלים וצעדה עד לגבעה מכוסה בפרחי אירוס הארגמן, היא שאבה לעומקה מהאבקנים ואחרי שנה, מתחת לעץ אלון עצום, אירוס הארגמן מצאה עצמה נופלת מתוך שקיק קליפה כתומה דקיקה, מלאה בידע וצמאה למזון.

מישדישה הייתה רגעים ספורים מלהגיע לזיכרון העונג האמתי יחד עם ראובן במיטתה כשנשמעה דפיקה בדלת, זו הייתה רותם המדבר ובפיה בשורה שתשנה הכל

"סלחי לי אמי, אך ידיה של חלמונית, לבנות."

"הבטוחה את?"

"צחות כשלג." פניה של מישל ביאטריצ'ה הלבינו וקפאו כששאלה בגמגום

"כ… כיצד…"

"כיצד הני מודעת? העטלפה נתפסה בשירותים, רחצה ידיים, בכניסתי מיהרה לעטות כפפותיה אך לא מספיק מהר." הפחד נפל מפני מישל, במקום הבעה חדשה עלתה, הבעה בין הזעם לקור הרוח.

"תודה רותם המדבר, את רשאית לחזור לעיסוקיך. ואתה ראובן, אני דורשת ממך בכל לשון של בקשה, אל תפתח את הדלת לאף זר בלילה, לא מעכשיו ולא עד עולם, הזהר את שאר תושבי העיירה, רוצחות מסתובבות חופשיות בעיירתכם, מחפשות את הדם, עכשיו עזוב."

ראובן עשה כדברי מישדישה, כך שמעה ממקור חסידה אחרי שביקרה את חדרה של חלמונית. אירוס הארגמן קפצה ממיטתה אותה ראובן עוד חימם ובעירום כמעט מוחלט למעט בכפפותיה רצה במורד המדרגות ובין המסדרונות עד לחדרה של חלמונית. החדר היה מלא נרות ובמרכזו מיטה. גבר כבול בסרטי משי, חסום פה ועין היה מתוח עליה כמו סדין וחלמונית ישבה על איברו עם סכין בידה, שניות מלחתוך את גרונו. אירוס הארגמן קלת התנועה לקחה שוט מעור פרה שהיה לידה והצליפה בחלמונית ההמומה, היא הצליפה בה הלוך ושוב עד שנוזל אדמדם בקע מעורה של המרשעת, אירוס הארגמן קיוותה כי זהו לא יותר מדם עכברושי מרפסת הגג. אירוס הארגמן הורידה את כבלי הבחור ושחררהו חינם אין כסף, היא נעלה את הדלת אחריו וניגשה לטפל אחת ולתמיד בחברת כת הדמים.

"ממתי? כבר כמה זמן שאת נוהגת שלא לפי הסדר?"

"איני יודעת למה את מתכוונת."

"אל תגלמי בפני בתולה" היא הצליפה בה שנית "עכשיו ספרי."

"אספר מה? שאני כמעט יבשה לחלוטין? שהגברים הפסיקו להתעניין בהצעותיי מלאות החבלות המרגשות? רעבתי אירוס, ומה עליי לעשות בעניין זה? לחכות לקנקני שתן מלוח כמו ילדה טובה?"

"אכן, אין רע בקנקני השתן, לא כאן בכל אופן, היש עוד כמוך?! בשנית, כמה זמן?!"

"המכירה את? את חצב הדגולה? הפרחית הראשונה שגילתה את מתיקות הדם, אני בתה." מישדישה הפילה את השוט לרצפה, את חצב היא עוד זכרה.

"כשגורשו 'כת הדמים' ליער הן המשיכו במנהגן, מצצו איילים ופרדות נודדות, הן מצצו וליקקו ועד מהרה פנו אחת על השנייה, ביררו מי השיגה בגופה את התערובת הטובה ביותר. אך לא אני, חצב מצאה חלמונית אותה שאפה והמתינה בגזע עץ חלול כשנה, שנה בה מתו כל הדמיות. היודעת את? משוכנעת הייתי שלא אהיה אחרונה, אחרי שחלקנו את האיל ההוא ציפיותיי היו כאלו גבוהות, אך לא, במקום ללכת לחיי תפארת חסרי השלכות הפכת לחברה הרביעית, הפרחית שגילתה את נפלאות זרעי האדם."

"בלמי פיך!" צרחה מישדישה וסטרה לבת חצב.

"בלמי פיך? מי כבר עומדת לפני שתאמר לי לבלום פי? שמא הפרחית הראשונה? או אחת מיודעות הקסמים?"

"אינך מבינה?! אנשים יכלו להיפגע, העיירה הזו, הסיכוי האחרון שלנו כעם וגזע לחיים, עלולה היית לגדעו, לעקור מן האדמה כל מה שבנינו ולתת לשורשים להיסחף בנהר הנצח."

"אינני מאמינה, פיתחת חיבה לאנשים! בן תמותך התחבב עליך? או שמא על צלקתך? זוכרת אני את שבועתך מיום שאספתנו, הזוכרת את?"

"מדברת את כאילו כל עניין זה חשוב לך, לא עשיתי זאת למען העיירה, עשיתי זאת למעננו."

"לא!" צרחה חלמונית ופרצה בצחוק "לא ולא יקירתי! לפני כל אותן השנים, לקחת את האסופיות מהיער ועמדנו כולנו מול חברות המועצה כשאת בראשנו, הן השביעו אותך שבניסוי הזה שלך, בבית הפרחים הזה, אף פרחית לא תפגע ושאם זה יקרה אז קללה תרבוץ עליך ועל המקום הנורא! ובכן הרשי לי לקחת את הכבוד, את תמותי אירוס. אירוס הארגמן מגלת הזרע בת פשתה שעירה מגלת השתן בת חרצית המנושקת, גורלך מר מטעם הצלף, נועדת למות, מוות נורא. כמו שאני, חלמונית בת חצב מגלת הדם המנושקת אנמק, כך את וביתך תתייבשו ותיעלמו מדפי ההיסטוריה, בזמן שהכל מסביב למקום יפרח וישגשג על כל פרי רענן יאבד לקוח, על כל כלה צוחקת פרחית בוכה, מחזור האימה לא יפסק לפני שהבית יקרוס ולפני שתאבדי לנצח במקורו!" חלמונית החלה לצחוק כמנצחת, אך אירוס הארגמן לא שמעה בקולה, מה כבר שיכורה מדם שכזו תדע? היא יצאה מהחדר וסגרה אותו במנעול.