טיוטה

אני מתגשמת בחדר השינה שלו.
האוויר קר, עומד. אני מנסה לגמוע כמה שיותר ונותנת לעצמי לצנוח אל הרצפה בפישוק איברים. פרקט העץ הכהה מקבל אותי אליו בצליל חבטה עמום.
הוא מופיע כעבור כמה דקות, נעמד בפתח החדר עם קערת קורנפלקס ביד אחת וכף ביד השנייה. אני יודעת שהוא מביט בי בשתיקה כשאני פוקחת עין אחת, צופה בכדורי האבק מתחת למיטה.
"זה לקח הרבה זמן," הוא פולט ביובש.
אני מכריחה את עצמי להתיישב, לעסות את הזרועות והירכיים. אני משאירה את המבט על הרצפה, מטיילת עד לכפות הרגליים שלו באיטיות.
אני לא בטוחה מה אני אמצא כשאביט בו.

לפעמים לוקח לי שנים לחזור.
אני כלום במשך כל כך הרבה זמן שההכרה שלי מתערפלת. נמסה לתוך בליל תודעות שמתקיימות כמוני. לפרקים.
עד עכשיו תמיד חזרתי. זה לא וודאי, לפחות לא בשבילי. ככל שפרקי הזמן שבהם אני לא קיימת מתארכים תחושת הסופיות מתקבעת.
אולי עכשיו זה הפעם האחרונה. אולי זה כל מה שיש.

הוא בן ארבעים ושבע עכשיו. שלוש בנות, אישה.
הבית שלהם שקט, הוא עובד מהמשרד שלו בתור סידור זמני. אני מעבירה את האצבעות על גבי הספרים בארונית, נותנת לכריכות לחלוף על פניי.
יש הרבה ידע שהוא צובר שאני יכולה רק לחלום עליו.

אני לא ממש יודעת למה אני ממשיכה להגיע לשם. אליו.
נפגשנו בשלב מאוחר יחסית, אני בת שמונה-עשרה, הוא בתחילת שנות השלושים. בקושי קיימת והוא. תואר בגיאוגרפיה וחיים?
לא משנה עם מי אני. או איך. בסוף אני תמיד נוחתת לידו. הוא התרגל לזה כבר, רק חצי מודע לכך שאין לי שליטה על זה.
לפחות לא כזו שאני מכירה בה.

האוויר נגמר שוב, ואני מתפרקת.
אטומים ומולקולות וזרמים חשמליים. אני צופה בהכל ובכלום. לא רואה, לא שומעת.
ובכל זאת, איזה שהוא מידע חושי נשאר. אם אני רק אוכל לפענח אותו.
אולי הוא לא אומר שום דבר. רעש סטטי. שאריות של עצמי.

אני אף פעם לא ממש יודעת.