"את לא בשבילו והוא לא בשבילך"

איפה שמעה את המשפט הזה ?
פעם. אולי היא חלמה את זה ? אולי זה היה בעידן אחר ?בעולם אחר?
היא עולה במדרגות האבן הישנות. מי עוד גר בבנין הזה ?בנין ישן מתקופת שלטון הטורקים. היא חושבת.
תקרות גבוהות. חלונות מקושתים עם אדני שיש משקיפים אל הרחוב הסואן.צמחי תבלין באדניות חרס עתיקות כאילו מתקופת דוד המלך או מתקופת הורדוס…
שלושים שנה ואולי אפילו יותר לא פקדה את הבית הזה .
הבית זקן. גם היא זקנה .
שערה האפיר.קמטי הבעה, ככה קוראים להם בפוליטקלי קורקט,מעטרים את עיניה.והגיל סכה"כ עשה עימה חסד. היא נזכרת בנערה שהיתה. רזונת,שמלה לבנה רקומה עם כתפיות דקות. ספגטי ככה קראו לזה. כבר היתה אמא לילד קטן,אבל נראתה כנערת בית ספר.
היא עולה במדרגות השבורות,המוכתמות,הנה הדלת. דלת עץ חומה כבדה ואריה שואג מברזל מקדם את פניה. היא כבר לא מפחדת ולא רועדת . היא כבר לא הנערה החלשה המבוהלת. ממרום גילה היא מרימה את ראשה. היום היא באה במטרה אחרת.
היום אף אחד לא יגיד לה יותר את המשפט הזה שצבט לה בלב שנים רבות.
והיא גם לא תעלב יותר . כי להעלב היא כבר יודעת היום זאת בחירה שלך. מאף אחד היא לא תעלב. היא דופקת קלות על ראשו של אריה הברזל.
מתוך הבית היא שומעת מוסיקה רועשת. אייל גולן ? סטטיק ובנאל ? מה להם ולגברת…
לה היה מתאים,בלי סטיגמות , שירי א"י מפעם "עגלה עם סוסה" ו"אבאלה בוא ללונה פארק"…סתם, היא צוחקת לעצמה.העולם השתנה .הטעם השתנה,ואולי הגיעו הנכדים?קיץ,החופש הגדול.
עכשיו היא שומעת גרירת רגליים . משה , הבעל המיתולוגי פותח את הדלת.תודה לאל הוא עוד חי.הוא כפוף יותר עכשיו,איפה הגבר הנאה , השרמנטי שהיה, טוב נאה הוא לא היה אף פעם אבל נוח לבריות ,היה.אבל הרי כולם משתנים .
הוא ממש שמח לראות אותה. תמיד חיבב אותה .
חסר היה רק שיפול על צווארה . את המשפט ההוא של אז,"את לא בשבילו והוא לא בשבילך" אמרה לה אז בארבע עיניים. משה לא שמע את זה וטוב שכך.
ואיפה הגברת ? היא שואלת?
היא צריכה להגיע עוד מעט, הלכה לעשות פיזיותרפיה, זה כאן , לא רחוק.
אז איך נפל הכבוד בחלקנו ? הוא שואל?
מציע קפה או משהו קר לשתות.
לא באתי להתארח היא עונה לו.
למרות שלא נתנה אז את ברכתה, נכנסו לעולד הנישואין על אפה ועל חמתה.

עם השנים הקשר התרופף.
הבחור הלך לעולמו.
נשארה ירושה. צריך את חתימתה.כשרצתה למכור את הנכס.
היום באה ממקום אחר .
ועם כל הצער שבדבר,מצאה את הנצחון שלה , על דברי הבלע שלה .
הכאב הוא אותו הכאב רק לבוש בגלימה נוצצת יותר.
נשארה עוד קצת לחכות לה.
לראות את פניה . לראות את האכזבה שבעיניה, ולסמן לה את הבוז שנשקף מעיניה.