רגע האמת – פרק 3

חזרתי למשרד, נטלי לא אמרה מילה, לא העזה לשאול שום דבר. בדממה, בלי להביט בי, היא הושיטה לי ערימת הודעות. היה לי קשה להתרכז או בכלל לתפקד.
חשבתי כל הזמן על סילביה, על גופה העירום ועל מה שעשינו. כמתוכנן ריצ'רד התקשר בשש. הוא שם לב מהר מאוד לכך שלא הייתי בעניינים.
– פיליפ, אתה בסדר?
השבתי ב"כן, קצת עייף, זה הכל", אך כנראה שזה לא הרגיע אותו.
– אל תעבוד יותר מדי, אני צריך אותך במיטבך, אל תשכח ששבוע הבא חשוב מאוד לעתיד החברה.
עניתי ב"כן, אני יודע היטב, אל תדאג, יהיה בסדר!". כשסיימתי לשוחח איתו היה כבר כמעט שבע. קראתי לנטלי, אבל היא כבר עזבה. אירוע חריג, כי בדרך כלל נטלי הייתה עוזבת בשבע וחצי. הבנתי את המסר, היא לא רצתה לראותי. לא היה לי אכפת ,מחשבותיי התרכזו אך ורק בסילביה. הייתי צריך להכין את המצגת לדירקטוריון, אבל לא הייתי מסוגל.
פתאום הטלפון צלצל, זאת הייתה סילביה. כמו סירנה הקוראת למלח, היא מלמלה לי: בוא! לא היססתי לרגע, עזבתי!
מאוחר יותר, בחושך, אחרי ששכבנו שוב, החלה סילביה לספר לי בקול רגוע על מה שקרה מאז הפרידה שלנו. היא סיפרה לי על חייה כעקרת בית, על הבן שלה, בן השש, ועל ההריון השני שלה לפני שנה.
כל הדברים האלה כבר היו ידועים לי הודות לשיחה עם מישל בשנה שעברה אבל לא עודכנתי על ההתפתחויות האחרונות.
נקודת מפנה מכרעת קרתה במהלך הלידה. משהו הסתבך, וסילביה איבדה את התינוקת.
היא הפסיקה לדבר. הייתי בהלם, נשארנו שקטים במשך דקות ארוכות. סוף סוף, סילביה המשיכה לספר בעוד שאני מלטף את שיערה.
טרגדיה זו גרמה לה לדיכאון עמוק ושינתה את חייה. היא סבלה ממשבר פנימי חמור.
יותר משישה חודשים נדרשו לה כדי להתאושש. היא לא רק איבדה את הבת שלה אלא גם כן את האמונה. פתאום היא אחזה את ידי ואמרה לי: במה שקרה לי, ראיתי סימן, סימן שאני חייבת לשנות את החיים שלי.
– הבנתי שהנישואים שלי לא היו מוצלחים, אף פעם לא אהבתי את בעלי.
לכן ,באופן פתאומי, היא עזבה אותו וחזרה לגור כאן עם הוריה.
הכל נעשה במהירות ובהסכמה הדדית, ללא צעקות או סיבוכים, כמו שמקובל בין שני מבוגרים מנומסים, משכילים המשתייכים לבורגניות הצרפתית.
השניים הסכימו למשמורת משותפת על בנם.
סילביה הפנתה את ראשה קרוב אליי ,הרגשתי את נשימתה על פניי.
– לאחר מכן, פיליפ, החלטתי למצוא אותך!
– אל תחשוב שאני שכחתי אותך, בתוך תוכי הלכת תמיד איתי!
עוד פעם, הופתעתי לגמרי! במהלך כל השנים האלה, הייתי משוכנע שסילביה שכחה אותי.
בשבילי, כמו באגדות, היא ובעלה חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה.
סיליביה ניגשה אליי, יכולתי לשמוע את פעימות לבה.
– כדי למצוא אותך, פניתי למישל.
– אתה צריך לדעת שמישל ואשתו, חברים טובים שלנו.
– בעלי היה עד בחתונה שלו, ואני, אני הסנדקית של בנו הבכור.
– יצאנו לחופשה יחד כמה פעמים. שני בניו ובני הולכים לאותו בית ספר יסודי קתולי, לא רחוק מכאן.
– בעלי משחק איתו טניס בכל סוף שבוע.
– אבל מעולם לא דיברנו על ישראל או עליך.
– לכאורה, אתה שייך לתקופה שהוא מעדיף לשכוח.
– אני מודה שגם אני לא העליתי את הנושא, חשבתי ששחכת אותי.
– רק פעם אחת, לפני שנתיים, כשהיינו לבד שאלתי אותו עליך.
– הוא ענה לי בקצרה שאתה גר בקליפורניה.
– לפני חודש, התקשרתי אליו כדי ליצור איתך קשר
– הוא ענה לי שיהיה נוח יותר להיפגש בבית קפה ליד משרדו
– אתה גם חייב לדעת שהתנהגותו כלפי נשים לא השתנתה בכלל.
– הוא בוגד באשתו כל הזמן.
– בעיני כולם הוא אב למופת, בעל נאמן אבל מאחורי הקלעים!
– אני מכירה אותו היטב, אבל כשנפגשנו, הוא הצליח להפתיע אותי
– פשוט, הוא ניסה להתחיל איתי בצורה ברורה.
– הוא אמר לי שכבר בישראל, מאוד מצאתי חן בעיניו
– עכשיו כשאני לבד עם ילד הוא ישמח לעזור לי בחיי יום יום תמורת …..
קפצתי מהמיטה:
– מה! מישל רצה לשכב איתך
– כן, אהובי, זה מה שהוא הציע לי, כמובן שסירבתי.
– כששאלתי אותו עליך, הוא ניסה להתחמק מתשובה אבל איימתי לחשוף את הבגידות שלו לאישתו.
– לבסוף הוא נכנע. כך למדתי שבשנה שעברה חזרת לפריז ועבדת בחברת מחשבים אמריקאית.
– אמרתי תודה והלכתי.
– בבית, ב"דפי זהב", עברתי על הרשימה של כל חברות המחשבים האמריקאיות בפריז.
– התקשרתי לכולן
– זה לקח לי זמן אבל זה השתלם, בסוף מצאתי אותך!
נדהמתי!
איזה סיפור גם עצוב וגם נפלא, סילביה, סילביה שלי לא השתנתה. איזו נחישות, איזו עוצמה, היא תמיד ידעה מה היא רוצה ואיך להשיג מטרתה.
פתאום הכל התבהר לי, הבנתי למה מישל סיפר לסילביה על סירוב הוריי לקבל אותה, למה הוא מעולם לא התקשר אליי, למה הוא לא עדכן אותה על שובי לפריז. הוא קינא בי, הוא היה מסוגל לפתות את כל הנשים בעולם, אבל דווקא רצה לגנוב את שלי. כמה התאכזבתי ממנו. סילביה ניסתה להרגיע אותי.
– זה לא חשוב, כל עוד אנחנו ביחד, נכון!
– עכשיו, ספר לי עליך, אתה נשוי? יש לך ילדים?
– בכלל לא!
– למה?
– נדמה לי שלא מצאתי את האישה המתאימה.
– אין לך מישהי?
– לא, את יודעת, אני משקיע את עצמי בעבודה, אני נוסע בכל רחבי אירופה.
– אין לי זמן ליחסים רציניים.
– אבל אל תגיד לי שלא היו לך נשים בתוך כל השנים האלה.
– היו.. אבל זה לא החזיק מעמד. בקושי לחשתי לה:
– סילביה! גם אני צריך להגיד לך משהו
– אף פעם לא שכחתי אותך!
– מעולם לא הפסקתי לאהוב אותך, לחשוב עלייך!
פרצנו בבכי ביחד, כמה ימים איבדנו, כמה לילות פספסנו!
אבל בסוף חזרנו אחד אל השנייה. התחבקנו, אהבתנו ניצחה!
זה מה שחשבתי באפריל 1990, בחום המיטה, בין הסדינים הלחים, בדירתה של סילביה, אהובת חיי.