אמבולנס- פרק 11

29/07/2018 873 צפיות תגובה אחת

פרק 11- חזקה
•חן•
"אז תגידי חנצ'ה, איך בשירות?" שאלה רות, אחותי הגדולה בזמן שישבנו סביב השולחן בארוחת שישי.
"בסדר." עניתי ביובש והכנסתי עוד כף של אורז לפי.
אין כמו האורז של שישי.
"את באמת מצילה חיים?" שאל יוסף, אחי הקטן.
במעט זמן שלא הייתי בבית כבר הספקתי לשכוח שבבית משפחת כספי שום ארוחת שישי לא תתקיים בלי שבני המשפחה יתקיפו מישהו בשולחן במיליון בשאלות. מינימום חקירה משטרתית.
"אה, אה." הנהנתי בראשי ומזגתי לעצמי קולה.
"מה… כמו וונדרוומן בסרט?" שאל בעיניים בוהקות.
"ברור." משכתי בכתפיי. "לאמבולנס יש כנפיים בצד שברגע שיש פקק הוא פותח אותן ועוקף אותו." אמרתי בציניות.
"מגניב!" אמר בפה פעור. "אמא, גם אני רוצה ללכת למד"א כמו חן!"
אמא הביטה בי מעט זעופה.
אוקיי… אז היא לא ממש אהבה את ההסבר שלי.
"מה?" משכתי בכתפיי.
"כלום." נענעה בראשה ואנחת ייאוש נפלטה מפי.
ושכבר חשבתי שנגמרו השאלות, לשאלה הבאה לא הייתי מוכנה בכלל.
"תגידי חנצ'ה, יש חתיכים בכל המד"א?" שאלה אדל אחותי הקטנה. בכל זאת כספי קטנה.
"מצטרפת לשאלה." לפתע גם אמא התפרצה.
"גם אני!" התערבה רות והרימה את ידה.
"אני לא אתנגד שתמצאי חתן מתחום הרפואה." אמרה אמא וחייכה בשובבות.
"יש חתונה?" התפרצה אדל בהתלהבות. "אבל עדיין לא הספקתי לקנות שמלה.
"חן מתחתנת?" התערב יוסף.
אויי לאיזה טירוף נפלתי.
בואו נגיד שחתונות זה עניין מאוד רגיש אצלנו בבית, בכל זאת משפחה מרוקאית טיפוסית. לכו תסבירו אחרי כל השמחה וההתלהבות שאין שום חתונה.
מבול של שאלות מתחיל בעוד…
3,
2,
1;
"אבל אני השוביבנה!" קפצה אדל בהתרגשות. "אני רוצה שמלה ורודה כמו של נסיכות."
"אז הוא רופא?" שאלה אמא.
"בן כמה הוא?" שאלה רות.
"איך הוא סובל אותך בכלל?" התערב אוראל התאום.
"נראה לכם שצבע אדום יחמיא לי?"
אנחת ייאוש נפלטה מפי. השיחה הטיפשית על חתונה לא תיגמר עד צאת השבת. באותם רגעים פשוט ייחלתי לאיזה נס שפשוט יושיע אותי מהשיחה הנוראית הזאת.
"רגע חנצ'ה, הוא כבר קנה טבעת?"
אוקיי זהו, עד כאן נמאס לי. אט אט התחלתי להרגיש את העצבים משתלטים על גופי.
אפשר לחשוב מה כבר ביקשתי, לאכול פעם אחת ארוחת שישי כמו שצריך.
"טוב די!" התפרצתי. "אין שום חתונה ומעולם לא היה חתונה, כי אין ולא היה אף אחד!" אמרתי. "אז שכל אחד פשוט יתעסק בצלחת שלו!" צעקתי.
שתיקה רועמת שררה סביב השולחן, כל אחד מיהר להשפיל מבט אל הצלחת שלו.
אני חושבת שזו הפעם הראשונה מזה שנים שארוחת שישי הייתה שקטה.
דפיקה על קטעה את השתיקה והעירה את הרעש מחדש כאשר כולם התחילו להתווכח מי יהיה זה שיקום לפתוח את הדלת.
גלגלתי את עיניי וקמתי ממקומי לפתוח את הדלת. "זה בסדר אל תפריעו לעצמכם." מלמלתי אבל אני בטוחה שאיש לא שמע כי כולם היו עסוקים בוויכוח הטיפשי.

פסעתי לכיוון הדלת ובדרך עצרתי מול המראה לסדר את החצאית.
פתחתי את הדלת. בפתח הופיע נתנאל, חברו של עשהאל, הוא היה לבוש בחליפה מחוייטת וחגיגית במיוחד.
פשוט חתיך.
לא חתיך!
כאילו… כן!
אוף נו,
נראה טוב. זאת המילה.
"הוו, חן." הוא היה דיי המום לראות אותי.
"היי נתי, מה שלומך?" חייכתי אליו במבוכה.
"לא ידעתי שגם את תהיי כאן." אמר וחייך אליי את אותו חיוך נבוך.
"אממ… אף אחד לא ידע." צחקקתי במבוכה.
"איך בישיבה?" שאלתי בהתעניינות.
"לא קל, אבל ברוך השם אין תלונות." ענה. "ומה איתך? עשהאל סיפר לי שהתחלת שירות לאומי במד"א."
"אממ, כן כבר קרוב לחצי שנה." משכתי בכתפיי.
אני לא יודעת להסביר את זה, אפשר להגיד שאני ונתי מכירים כבר לא מעט זמן, הוא כמו בן בית אצלנו, אבא מאוד אהב אותו, אמא מחשיבה אותו כילד מספר שבע בבית, אפשר לומר שאת רוב הילדות שלי העברנו ביחד, אבל משום מה תמיד הייתה מין מבוכה כזאת בין שנינו.
אני חן כספי, מעולם לא הייתה לי מבוכה ליד גבר, מה קורה לי?
"באמת לא הבנו לאן נעלמת." לפתע עשהאל הגיע גורם לי לבהלה קלה.
"נבהלת הא?" הוא היה נראה מרוצה.
"לא בכלל לא." ניסיתי לכפות על הפדיחה.
"בכלל לא." לעג לי. "מה זה חנצ'ה, יש מצב שאת מסמיקה?" שאל בגיחוך נראה דיי משועשע מכל המצב.
"לא!" התגוננתי. "בכלל לא!" המשכתי להתעקש. "טוב אני… אני אלך לעזור לאמא לפנות מהשולחן." חיפשתי תירוץ טוב כדי ללכת.

לאחר שסיימתי לפנות מהשולחן מיהרתי לברוח לחדר שלי. כמה מוזר להיות בחדר שלי אחרי הרבה זמן שלא ביקרתי בו.
להפתעתי שום דבר לא השתנה מהפעם האחרונה שביקרתי בו. אפילו לא המצעים הסגלגלים שאהבתי לפרוס על מיטתי.
אך ידעתי שזה רק עניין של זמן עד שההוצאה לפועל ייקחו הכל.
"הוא תמיד יישאר שלך." לפתע אמא הופיעה בכניסה לחדרי.
"הלוואי," חייכתי בעצב.
'חנצה…" אמא התיישבה על מיטתי מזמינה אותי לשבת לידה, אך סירבתי. כן, אני עדיין כועסת עליה על שהסתירה ממני במשך חודשיים את המצב בבית, כל כך כועסת עליה שהיא עקשנית כל כך על שהתעקשה לשאת את הכל האחריות על גבה בלי שום עזרה. "אני יודעת שאת כועסת ילדה שלי, אבל את חייבת להבין שכל מה שעשיתי ואעשה זה בשבילכם. אתם החיים שלי. ואני לא מתחרטת על כלום."
"מה עם הכסף שהעברתי לך?" שאלתי בקרירות.
"הוא, עזר לנו מאוד בחודש האחרון," ענתה בכנות. "באמת חן, אני…"
נענעתי בראשי. "עדיין אני לא מעכלת, אני פשוט לא מבינה איך." שתיי ידיי אחזו בראשי.
"מסתבר שהיה לאבא איזה חוב גדול למס הכנסה שלא ידענו עליו." הסבירה.
"בכל מקרה דיברתי עם רות ועשהאל, סיכמנו שכל אחד ייתן כמה שהוא יכול." קבעתי.
"לא!" הניפה בידה בבביטול. "אני לא יכולה לקחת מכם את הכסף שלכם, זה לא פייר."
"יש לך ברירה אחרת?" שאלתי. "לא! נכון? אז כשיהיה לך תחזירי לנו בעתיד." הצעתי. "ואת חייבת לספר לכולם על המצב, שמעכשיו צריך להצטמצם, לחסוך." קבעתי. "מעכשיו אין שופינג יותר, אין מסיבות, אין טיולים!" הצבתי עובדה. " לא תוכלי להסתיר זאת מהם לנצח." אמרתי את מה שכבר היה מובן מאליו. "ומה עם יום אחד המעקלים יגיעו כשהילדים יהיו בבית? אז, מה?"
"את צודקת!" אמרה בכניעה. "אבל אני לא מסוגלת." ייבבה בבכי. "אני באמת לא יודעת איך… איך אני אומרת לאדל, תולי ויוסף שאין לי כסף לתת להם." פרצה בבכי. "אויי חן, אני כל כך מתביישת."
באותו רגע הרגשתי את הלב,שלי מתפוצץ, מצד אחד הייתי עסוקה כל כך בלכעוס עליה ולהאשים אותה, כשלא שמתי לב איך היא לאט לאט מתפרקת לי בין הידיים.
לא חשבתי עם מה עליה להתמודד, אם זה בגידול הילדים להמשיך בסדר היום כאילו כלום ולהישאר חזקה, לא לישון בלילה מהפחד שלמחרת בבוקר יגיעו מעקלים לקחת לנו את הבית והרכוש.
הרגשתי רע כל כך על שבחודש האחרון כעסתי עליה לשווא, שלא ביקרתי מספיק בבית והייתי שם בשבילה.
עכשיו לגמרי היה לי ברור מה עליי לעשות.
"א-אמא… אל תדאגי בקשר לזה," חיבקתי אותה. "זה זמני, זה יעבור עוד כמה חודשים נסתכל על הכל כאילו לא היה בכלל." ניסיתי לעודד אותה.
אמא הביטה בי וליטפה את פניי ברכות. "את פשוט מלאך," היא מחתה את הדמעות מעינייה והביטה בי בחיוך.
"אני אוהבת אותך," אמרתי וחיבקתי אותה מיד תוך כדי שאני נלחמת עם הדמעות שאיימו לפרוץ מעיניי.
אסור לי לבכות, בטח שלא עכשיו! בבקשה אל תתפרצו.
אני חייבת להישאר חזקה. אסור לי להישבר עכשיו.


תגובות (1)

מהמם , מתי המשך

29/07/2018 19:19
11 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך