רכבת – פעם ראשונה

בדרך לירושלים, מצד ימין, איפה שנמצא היום אזור תעשייה גדול, יש מפעל קטן שמייצר עשן רכבות. עשן לבן, מסולסל וסמיך כמו של פעם.
לא הרבה מכירים את המקום, אבל אז, לפני שנים, לפני שבנו רכבות חשמליות בלי ארובות, שמו של המפעל דהר לפניו. מכל רחבי תבל כמעט הגיעו הזמנות לעשן נקי, טהור ואמיתי והמפעל הקטן בקושי הצליח לעמוד בהספק. מאז עברו הרבה מסילות מתחת לקרונות. הכל הפך לחשמלי וההזמנות פסקו.
גיליתי את המקום ממש במקרה. יום אחד עליתי לירושלים. לא שהיה לי מה לעשות שם. סתם ככה, החלטה של רגע ספונטאני ומצאתי את עצמי נוסע בכביש מספר אחד.
היה זה יום בהיר ושמשי. מכוניתי הישנה משכה בקושי בעליות, כמו סוסה זקנה ונאמנה שהובילה את העגלון המנומנם. ברדיו השמיעו שירים לא מוכרים. אבל זה כבר סיפור אחר ולכן אעשה פניית פרסה ואשוב לעניינינו.
עם הזמן הדרך לבירה הורחבה ונוספו לה שני מסלולים רגילים ואחד מהיר. גם אזור התעשייה הישן שינה את פניו. עסקים רבים הוקמו במקום. מגדלי משרדים מבריקים צמחו לגובה ובתי חרושת משוכללים נמתחו לרוחב והמפעל הקטן שמייצר עשן רכבות לבן מסולסל וסמיך כמו של פעם, נבלע בתוך כל אלה.
אבל אם מאטים קצת, או יורדים לשוליים ועוצרים בצד, אפשר עדיין להבחין בארובה הדקה והארוכה, מסרבת להיכנע לתכתיבי הזמן וממשיכה לפלוט עשן של רכבות. למען המסורת, למען ההיסטוריה ולמען הדורות שלא הכירו קטרים ישנים שנסעו על פחם.
לאחרונה שמעתי שליד המפעל הקטן שוכן בית מלאכה, בו מייצרים רהיטים ישנים בעיקר מעץ, בסגנון ויקטוריאני. מאחורי בית המלאכה ישנה מעבדה קצת הרוסה, שם מתקנים שואבי אבק ובחצר מאחור יש חדר סודי עם מכשיר מיוחד שיכול למחוק את הצבע מסרטים, כדי להפוך אותם לקלאסיים.
יום אחד אסע לשם ואם תבטיחו לי לשמור סוד אולי אספר לכם בפעם הבאה מה ראיתי…