מג’יק-פרק ראשון.
פאק! 8:00 שוב פעם אני מאחרת. בדרך כלל הייתי מכבה את השעון מעורר וחוזרת לישון עם הכרית על הפרצוף .
אבל היום הייתי חייבת לקום, בכל זאת היום הראשון ללימודים .
התעוררתי מהמיטה בקפיצה מהירה , כשהקול של אימא מלווה אותי ברקע "ג'יין תזדרזי…נו ג'יין גם ביום הראשון שלך בפעם האחרונה את מאחרת? מתי תיקחי כבר אחראיות על החיים שלך??" "אני מוכנה אימא " צעקתי מהחדר באנחה מיואשת בזמן שאני נועלת את הפלדיום האפורות החדשות שקניתי אתמול.
לקחתי את השתייה החמה שאימא הכינה לי , כמו בכל יום ובכל שנה. לא משנה בת כמה אני אהיה אימא תמיד תתייחס אלי כילדה הקטנה שלה..
חטפתי את מפתחות המכונית ורצתי לכיוון החניה . בזמן שהתעסקתי עם המפתחות הרגשתי שמישהו נוגע לי בכתף , הסתובבתי ולא ראיתי אף אחד , רק פרוסה עם פתק ועליו כתוב "שכחת את ארוחת הבוקר שלך, יום מקסים".
הייתי מניחה שזאת אימא שלי , אבל איך היא הספיקה להעלם כל כך מהר?
העדפתי שלא להתעסק בשאלות עליתי למכונית ונתתי גז לכיוון בית הספר .
כל כך מיהרתי עד שכמעט דרסתי זקנה במעבר החצייה , בלמתי בלימה כל כך חזקה שלא היה לי ספק שהתעוררתי!
החניתי את האוטו ונכנסתי לכיתה כאילו רוח דחפה אותי פנימה .
שמעתי כמה גיחוכים והיו כאלה שממש לא התאפקו בצחוק שלהם, כמו מקס , אין ספק שמקס הוא השנאה הכי גדולה שלי מהגן בערך.
מקס אף פעם לא החמיץ הזדמנות לצחוק עלי להשפיל אותי או סתם לרדת עלי כי בא לו.
בגן הילדים בגני השעשועים בחגים טיולים ואפילו ביום הראשון שלי בכיתה ז שגילה שאני עדיין מנהלת יומן אישי עם תמונה של ספיירדמן עליו .
"אף פעם לא תשתני ג'יין , כל שנה אותו סיפור" אמרה המורה מליסה בייאוש מוחלט. " את יכולה להיכנס אם את מתלבטת" היא נאנחה.
נכנסתי בחיוך הוקרת תודה והתיישבתי ליד לינזי שבכל שנה שומרת לי אמונים ומקום לידה.
תמיד היינו ממוקמות בטור האמצעי בספסל האמצעי . מקס היה נוטה לומר בכל שנה "מקום אמצעי לבנות ממוצעות" וכך גם השנה . אני די בטוחה שבשלב מסוים פשוט הפסקתי לשמוע אותו .
המורה מליסה שידועה בחיבתה לספרות , כמובן פתחה את השנה החדשה בשיר של איזה משורר עתיק שלא ממש הכרתי.
לאחר כמה משחקי גיבוש, דפים בסגנון קבוע של "מה השאיפות שלך השנה?" ובלבלה נשמע הצלצול, הצלצול הגואל.
אני ולינזי פצחנו בחיבוקים נשיקות ופטפוטים , משום שלינזי חזרה מחופשת קיץ עם המשפחה שלה , שם העבירה את מרבית הקיץ ומאז לא ראיתי אותה.
לינזי הוציאה מהתיק שלה פסל של אישה שמחזיקה גלשן בידה הימנית ואני הרגשתי איך אני נשאבת לחופים היפים במיאמי וגולשת בלי דאגות. גלישה הוא אחד מתחביביי הבולטים , משהו בים ובגלים נותן לי שקט תוך פירוק אנרגיות שאני לא מוצאת בשום מקום אחר.
לינזי מחאה כף שעוררה אותי מהחלום בהקיץ " היי ג'יין מה הולך אחותי ? את נראית לי קצת מהופנטת .." היא גיחכה "את יודעת זה לא שלא טסת אף פעם .." היא מלמלה..
לינזי הייתה בטוחה שאני ואימא טסנו כבר כמה וכמה פעמים , אבל מה שהיא לא ידעה שלי ולאימא שלי אין שקל , וששנים שלא יצאתי מפלורידה.. לפחות לא מאז שאבא מת והשאיר אותי ואת אימא עם חובות של מיליונים.
"את יודעת לינזי לא לכולם יש אבא טחון ואימא שבוגדת בבעלה עם המאמן כושר" ידעתי שנגעתי לה בנקודה רגישה. אבל כעסתי כל כך על החוסר הבנה שלה, למרות שלא היה בכלל מה להבין , אף פעם לא העזתי לספר ללינזי את האמת. התביישתי ..לגמרי התביישתי. רק שלא ידעתי ממה יותר , מזה שפגעתי בחברה הכי טובה שלי בלי שום סיבה או על אבא שלי שהרס לי את החיים.
לא ידעתי איך להתמודד עם הסיטואציה לינזי הייתה בשוק ופגועה, אז העדפתי לקום וללכת . כמו שאבא היה אומר "לשחק את עצמך בתפקיד הנפגע , זה תמיד מעורר רחמים " לפחות שהוא מת אני מקשיבה לו.
יצאתי החוצה הדלקתי סיגריה ונשענתי על עמוד הכניסה לבית הספר . בעודי בוהה בילדים המשחקים כדורגל ובבנות שמתאמנות לריקוד הכישרונות צעירים , עלתה במוחי המחשבה כמה זה מגוחך האושר הזה שכולם מקרינים כלפי חוץ , ידעתי בוודאות שלכל אחד יש את הסוד שלו הכאב והעצב .
למשל מרי-שמעודדת בנבחרת בנות הכי שווה, עברה אונס בגיל שש.
וג'י-שחקן הפוטבול הנבחר של בית הספר התייתם מאימא לפני שנה .
ובכל זאת כולם ממשיכים להעמיד פנים כאילו שהם מאושרים.
זרקתי את פדל הסיגריה לרצפה ומעכתי אותו חזק מתוך תסכול לא מוסבר של המחשבות שלי .
"מישהי פה עצבנית.." מישהו סינן לעברי. אפילו לא טרחתי להרים את הראש.
"יש לך אש?" הסתובבתי והוצאתי את המצת מהתיק והבאתי לו.
"אז זאת הדרך לגרום לך להסתובב אני מבין" הסתכלתי עליו לא מבינה מה לעזאזל הוא רוצה ממני ,"היצורה" של הבית ספר.
"לא תודה אני לא מעשן" הוא אמר בגיחוך, ואני בעצבים טחבתי את המצית חזרה לכיס המכנס.
"דילן" הוא הושיט את היד. לא ידעתי אם צחוק היה מתאים לסיטואציה , אבל זה היה פשוט בלתי נשלט והתחלתי להתפקע מצחוק . "זה היה מתוחכם לגמרי לא ציפיתי " סיננתי בחצי חיוך מרגיעה את הצחוק הלא מוסבר שלי.
כשהבין למה אני צוחקת הוא גיחך ואמר "את תמשיכי לייבש אותי או שתלחצי לי את היד?" הגשתי לו את ידי והוא משך אותי אליו ממש חזק , שפתיי נעשו סדוקות והלסת שלי התהדקה . עיניי נפערו לרווחה כלא מבינה , הוא קירב את ידו הגדולה אל קצוות שערי והניח אותה מאחורי האוזן והתקרב אלי כל כך קרוב שיכולתי להישבע שאני מרגישה את הנשימות שלו , הוא הסתכל עלי במבט כל כך מוכר הרגשתי שעמדנו שם שעות .
הוא נשק לי על הלחי ואמר" היה נעים להכיר אותך !
אה ותפסיקי לעשן זה סתם שיט" והלך.
אף פעם לא ראיתי אותו בשכבה אז הסקתי שהוא חדש . הלב שלי עדיין פעם בחוזקה קצת בהלם לא מוסבר מהקרבה מהמגע "מה זה היה לעזאזל" מלמלתי לעצמי בדרך לכיתה.
התיישבתי במקום שלי לקח לי קצת זמן להתאפס ,עד שקלטתי שלינזי לא בכיתה.
ישר קמתי ורצתי למקום הקבוע שאני ולינזי נהגנו לשבת בו כשהיינו במצב רוח קשה או מוקצן.
"גבעת הכוכבים" – ממוקמת חמישה סנטימטרים של הליכה מבית הספר אבל מוחבאת היטב .
לינזי ישבה שם זה היה בלתי ניתן לפספוס . השער הגולש והבלונדיני שלה נשפך על הדשא כשהיא שוכבת על הראש ומביטה לשמים הכחולים . הגעתי והתיישבתי לידה . הרגשתי את הקרע בין לספר ללינזי את האמת לראשונה וכך גם ההתנהגות שלי תהיה מובנת,לבין להתנצל לומר שיצאתי מהמכלים ושאין לי מושג מה עבר עלי ,רק שהסבר מספיק טוב לא היה לי.
"את מתכוונת לדבר או להמשיך לשתוק?" אמרה לינזי במרירות וקול פגוע .
"אפשר פשוט לשתוק?" שאלתי בנימה מתחננת.
לינזי הנהנה ואני הנחתי את ראשי לידה באנחה ובלבול כבד . רציתי שהשתיקה הזאת תימשך לנצח.
תגובות (0)