אמבולנס- פרק 9

פרק 9- מבט
•חן•
"510 ואחרון." התנשפתי קלות מנסה להסדיר את נשימתי לאחר שסיימתי לספור את כל הארגזים במחסן הציוד עד אחרון הארגזים.
"זה היה קשה," נשפתי מפי והתיישבתי על גב אחד הארגזים שהיו זרוקים במחסן.
"עבודה יפה גברת כספי." אמר דורון וטפח על שכמי כשחיוך קטן מסתתר בין שפתיו. סך הכל נראה דיי מרוצה אפשר לומר.
מידי שנה נערך בתחנה ערב ספירת מלאי. בערב זה מתגייסים עובדי התחנה והסגל הניהולי וסופרים את הציוד בזה אחר זה. בשיא תמימותי התנדבתי לייצג את הבנות שירות בתחנה ולהתגייס לספירה. אילו הייתי יודעת שתגזול ממני זמן רב כל כך הייתי חושבת פעמיים אם להסכים או לא.
"כספי," דורון קטע את מחשבותיי
אויי לא מה הפעם?
רק לא עוד ארגז.
"אממ.. כן..?" קראתי מהוססת.
גיחוך קל נפלט מפיו כאשר הבחין בהבעת פניי המפוחדת. "את יכולה ללכת הביתה." אמר בחיוך.
"הוו, סופסוף." אנחת הקלה נפלטה מפי.
זה סופסוף נגמר. כבר חשבתי שהספירה האיומה לא תיגמר לעולם.

יצאתי מהתחנה, המומה למראה השעה שהייתה מאוחרת כל כך. הספירת מלאי הנוראית פשוט סחטה ממני את כל שאריות הכוחות שהיו לי. שתיים עשרה שעות של עבודה בלי טיפת הפסקה. ללא ספק היום הכי מעייף ומתיש שהיה לי עד כה. אני עייפה כל כך ורעבה. אח.. מה הייתי נותנת עכשיו בעבור איזו פיצה טובה עם קולה מרעננת שתשבור את החום שבגופי.
אפילו איזה המבורגר שמן ועסיסי כזה יהיה טוב.
"פיצפוני!" עצרתי למשמע הקול מאחוריי. "חכי!" הבטתי ביהלאור רץ לעברי מנסה לצמצם את הפער.
"מה.. מה את עושה לבד בחוץ בשעה כזאת?" שאל בדאגה בעודו מתנשף מנסה להסדיר את נשימתו.
"מה… מישהו פה לא כל כך בכושר הא?" עקצתי אותו. "לא מאמנים אתכם מספיק בצה"ל?" המשכתי להתבדח על חשבונו.
הוא כחכך בגרוני והשתעל. "שאלתי שאלה!" אמר בטון נוקשה.
"אני הייתי ב… רגע למה זה עניינך בכלל?" שאלתי בחשדנות.
"ככה." משך בכתפיו.
"ככה?" השבתי באותו נימה.
הוא שלף את המצית מכיסו והדליק סיגרייה. "נו!" האיץ בי. "תעני כבר!" תפס במפרק כף ידי באגרסיביות
"זה כואב אבל!" נאנקתי מכאב. "שחרר!" התחננתי.
"תעני לי על השאלה ואשחרר." קבע.
למה לעזאזל כל כך חשוב לו לדעת מה עשיתי בחוץ בשעה כזאת? ועם מי?
חשוד… חשוד מאוד אפילו.
רגע, אולי יש מצב ש… לא לא אין סיכוי.
ואם כן?
"רגע, " חיוך שובב נפרס על שפתיי. "יש מצב שאתה דואג לי?" שאלתי בחשדנות.
"לא דואג." מיהר להתגונן ושיחרר את אחיזתו ממפרק כף ידי. "סתם מתעניין." אמר באדישות האופיינית לו.
"אוקיי," גיחוך קל נפלט מפי.
הוא כזה חמוד לפעמים.
אבל רק לפעמים!
אוייש חן כל כך לא אמרת את זה עכשיו.
"אז,מה העניין, חן?" שאל בחשדנות.
"צר לי לאכזב אבל אין שום עניין." אמרתי בביטול.
"היית בדייט? זה העניין?" שאל בהתעניינות יתרה.
למה זה כל כך מעניין אותו?
"אתה מקנא?" התגריתי בו. "זה העניין יהלאור?"
"מקנא? אני?" שאל בפה פעור. "ממש לא!"
"טו…ב," משכתי בכתפיי באדישות. "אבל אם בכל זאת אתה מתעקש לדעת אז הייתי בספירת מלאי הארורה." סיפרתי.
"אה." נאנח בהקלה. "ולאן את הולכת עכשיו?" שאל.
"נו מה חקירה משטרתית?" שאלתי בעצבים.
גם ככה היה לי יום מעייף הספירה מלאי הארורה שאבה ממני את כל הכוחות, עכשיו אדון ביטון החליט שבאלו במקום לעבוד במד"א להתגייס למשטרה.
"סתם. חשבתי אולי בא לך שנלך לאכול משהו." הציע.
לא יודעת מה באותו רגע רציתי יותר, לחבק אותו, לנשק אותו, פיצה או בכלל המבורגר ענקי עם קולה וצ'יפס.
"בסדר, נלך." ניסיתי לשמור על אדישות וקור רוח בפניו. אבל אם נאמר את האמת כל כך רציתי לקפוץ עליו מרוב אושר.

"אתה דווקא יכול להיות חמוד שאתה רוצה." מלמלתי בין ביס לבין.
לעזאזל ההמבורגר הזה טוב!
"אני שמח שנמצא הדבר שיכול לסתום לחן כספי את הפה." עקץ אותי. "אני אשקול לקנות לך המבורגר בכל יום אם זה מה שייתן לי קצת שקט ממך." זרק.
"היי! חצוף אחד!" צחקקתי קלות והשלכתי לעברו שאריות צ'יפס.
"חן כספי את ללא ספק הכי כלבה שאני מכיר." אמר וניער את שאריות הצ'יפס מחולצתו תוך כדי שזוג עיניו התכולות הביטו בעיניי.
"לכבוד הוא לי." חייכתי אליו בשובבות ואט אט הרגשתי איך אני טובעת בזוג עיניו התכולות.
שתיקה ארוכה שררה בנינו, זו אולי הפעם הראשונה ששנינו ישבנו באותו חדר ואיש לא זרק איזו הערה או השמצה.
פשוט ככה, כל כך רגועים נקיים מהכל.
רק שנינו לבד.
"אני חושב שהגיע הזמן שנחזור." לפתע הוא קטע את הרגע הקסום שנוצר בנינו.
"או-קיי." הנהנתי בראשי באכזבה.

אותה שתיקה מביכה ששהתה עימנו במסעדה המשיכה ללוות אותנו בדרך הביתה.
מה נהיה איתך חן? דווקא עכשיו כשצריך לדבר את לא מדברת. צחק עליי הקול שבראשי.
אבל מה אגיד לו?
הרגע ההוא במסעדה ללא ספק הצליח לבלבל אותי.
"מה…" יהלאור שבר את השתיקה. סופסוף. "לא אופייני לנו לשתוק." אמר בגיחוך כשצחקוק קל נפלט מפיו.
"בכלל לא." אמרתי מצחקקת במבוכה. "למרות ש… זה נחמד לפעמים." אמרתי בכנות. "אפשר לדעת הרבה על הבנאדם שמולך רק דרך מבט בעיניים." זרקתי.
"באמת?" שאל בתדהמה. "איך?"
"פשוט מאוד. מסתכלים בעיניים." עניתי. "לפעמים מבט בעיניים של האדם שמולך גורם לך להכיר אותו הרבה יותר משיחה שמנהלים ביומיום."
"מעניין." הביע התעניינות. "אבל אין מצב שזה באמת עובד." מחה. "כבר שמעתי אלפי קלישאות כמו זו שלך." אמר בזלזול.
"אוקיי." משכתי בכתפיי באדישות.
"זהו? ככה את מוותרת?" שאל המום. "שום ויכוח? כלום?" ניסה לפתח שיחה.
צחקוק קל נפלט מפי. "לא הבנתי, אתה רוצה שנתווכח?" שאלתי בתדהמה.
"זה דיי נחמד" הודה בפניי.
"יודע מה? בוא ננסה." ביקשתי. "תעמוד מולי, אני אביט בעיניים שלך ואגיד מה אני רואה."
"את באמת מאמינה שזה עובד?" שאל בנימת זלזול.
"זה עובד!" אמרתי בבטחון. "עכשיו שתוק ותעמוד מולי." האצתי בו.
"אבל פה? באמצע הרחוב?"
"פשוט תעמוד כבר!" דרשתי.
נענע בראשו. "פשוט לא מאמין שאני משתף פעולה עם השטות הזאת." אמר בכניעה.
"פשוט תשתוק ותקשיב!"
עמדנו זה מול זו כשזוג ענינו בוחנות אחת את השנייה. כמעט כמו ברגע ההוא במסעדה.
"נו דוקטור מה את רואה?" שאל בגיחוך.
בלעתי את רוקי ועיניי המשיכו לבחון את שלו. העיניים שלו יפות כל כך, משדרות רוגע ועדינות אבל גם עצבות.
משהו שכלל לא אופייני ליהלאור.
"העיניים שלך… הן משדרות מין רכות כזו, עם טוב לב. ועצבות, זה כאילו… אתה מתעקש לעטוף את עצמך בכל מיני מסיכות שבכלל אין צורך בהן, כי אנשים יחבבו אותך כמו שאתה." התחלתי לספר מה אני רואה. "אתה בורח ממני." אמרתי כאשר הבחנתי כשמבטו בורח מצד לצד. מתחמק מלהביט בי חזרה.
מדהים, אבל באותו רגע הרגשתי שאנחנו כל כך מחוברים. "אתה…"
"טוב די!" התפרץ לדבריי. "הבנתי. מספיק!" קרא בביטול. "בולשיט אחד גדול!" התגונן בפניי.
"אתה הרבה יותר רגיש ורך ממה שאתה מראה לכולם." אמרתי בכנות. "אל תפחד להיות מי שאתה. עוד בחורות יכולות להתאהב בך בסוף." ניסיתי להקליל את האווירה.
"בחורות מתאהבות בי כבר עכשיו." השיב.
"זו לא אהבה." אמרתי בביטול. "להתאהב בבנאדם בגלל מה שהוא אוכל ובגלל מה שהוא לובש או על איזה רכב הוא נוהג זו לא אהבה." קבעתי. "זו בריחה מהמציאות." הסברתי. "אתה פשוט בונה לך מציאות שיותר נוחה לך, בלי רגשות בלי כאב."
"טוב לי ככה." התגונן. "זה מי שאני!"
"אנחנו הרבה יותר דומים ממה שנדמה לך." הבעתי הזדהות.
"תאמיני לי שאנחנו לא." הביע הסתייגות.
"למה אתה כל כך מתעקש להחביא את הרגשות שלך?" שאלתי.
"רגשות זה לבנות, זה לבנאדם שלא הספיק לחוות בחיים, כשתגדלי תביני." אמר בקרירות.
"אל תתנשא עליי יהלאור."
"תגידי מה שתגידי, אני זה אני וככה טוב לי." המשיך להתעקש. אני בתגובה גלגלתי את עיניי ועשיתי פרצוף חמוץ.

שוב אותה שתיקה רועמת חזרה ללוות אותנו במהלך הדרך לדירתי.
ברור שהפעם היה זה תורי להפיג את המתח ולשבור את השתיקה המביכה בין שנינו.
"אני רוצה שזה הפך הרגל שאתה מלווה אותי לדירה בסיום משמרת." זרקתי עם גיחוך קל, מנסה להקליל את האווירה.
"מהפעם הבאה אתחיל לדרוש שכר טרחה בסיום הליווי." השיב באותה נימה.
"ממ.. אוכל ברוטב פתיתים זה השכר היחידי שאוכל לתת לך." משכתי בכתפיי בקלילות. "קשה להיות בת שירות בימינו."
"אני דווקא חשבתי על משהו אחר." זרק.
"על מה חשבת?" שאלתי בסקרנות.
"מה עם איזו נשיקה?" שאל בחיוך שובב. "של ידידים כמובן!" מיהר לתקן את דבריו, מה שגרם לחיוך נבוך להתלבש על שפתיי ולפליטת צחקוק קל מפי.
מוזר איך בתחנה אין טיפת מבוכה בין שנינו, אנחנו משמיצים זה את זו כל רבע שעה בערך, רבים מכות כמו שני ילדים קטנים, אבל מחוץ לתחנה, זה כאילו אנחנו שני אנשים שונים לגמרי.
"נראה לי שהגענו." אמר כאשר עמדנו בסביבת מגוריי.
"כן,"'הנהנתי בראשי. "טוב אז…"
"מה עם מה שסכימנו?" שאל בחיוך שובב גורם לי לצחקק מולו בביישנות.
"לא אמרתי ש…" ושוב בין רגע בלי ששמתי לב מה קורה מסביבי שפתיו הוטחו בשפתיי, ולשונו ביקשה אישור להיכנס לפי, שנפתח כאילו לא קיבל תגובות מהמוח להתנתק ממנו.

"וואו…" מלמלתי ופקחתי את עיניי מביטה ביהלאור מולי נאנח.
הוא בהחלט יודע לנשק הבחור.
אני לא מאמינה שזה שוב קרה. ששוב התנשקנו.
ועוד יותר אני לא מאמינה שאהבתי את זה.
שוב!
"לילה טוב, חן." אמר בקרירות ומיהר לחלוף על פניי מתעלם לחלוטין ממה שקרה בנינו.