אמבולנס- פרק 7

פרק 7- טיול ליילי
•יהלאור•
״אם רק תבואי אליי תאמרי לי שלום, ספרי במבט תשאירי מקום.. בואי תקחי לי ת׳שקט.״ המשמרת סופסוף הגיעה לסיומה, אפשר לומר שזו אחת המשמרות הטובות שהיו לי עד כה. באמת הרגשתי שנתתי מעצמי את כל כולי. פשטתי את המדים הלבנים ונזרקתי על אחת המיטות בחדר המנוחה.
״ואם את לא יודעת מתי תבואי היום אל תהיי קשה…״
״מישהו שמח, הא?״ חן נכנסה לחדר המנוחה והתיישבה לידי על המיטה.
״בכל זאת… הצלנו חיים של עוד לקוח מרוצה.״ אמרתי בגאווה והתרווחתי בקלילות על המיטה.
״האמת שכבר הרבה זמן לא הייתה לי משמרת כזאת.״ אמרה.
״מה הכוונה כזאת?״ שאלתי.
״הרבה זמן לא הרגשתי שאני באמת מצילה חיים.״ הסבירה והניחה את ראשה על חזהי.
״שמח שנהנית פצפוני.״ פרעתי את שיערה קלות.
״אוח! יהלאור!״ נחרה בבוז. ״למה בשיער אבל?״ הכתה מכה קלה בכתפי.
איך אני אוהב שהיא עושה את זה.
״טוב… למה לא?״ שאלתי בגיחוך.
ידעתי טוב מאוד איך לעצבן אותה, ולראות את חן מתעצבנת זה יכול להיות הכי כיף שיש.
״אני שונאת אותך!״ צעקה ברחבי החדר בזמן שסידרה את שיערה.
״כמה שאת שונאת אותי אני שונא אותך יותר.״ סיננתי מפי.
״מה שתגיד.״ גלגלה את עיניה בזלזול. ״כולם יודעים שאתה מת עליי.״ אמרה את מה שהיה מובן מאליו.
״נו אז?״ משכתי בכתפי באדישות. ״זה שאני מת עלייך לא אומר שאני יכול לשנוא אותך בו זמנית?״ ניסיתי להתחכם.
״מה?״ פערה את פיה. ״איך זה הגיוני בכלל?״
הינה היא שוב משתגעת, אין אני פשוט יודע איך לעשות את זה!
תתכוננו הינה זה בא.
3,
2,
1,
ו…
״תמות! בסדר?״ קראה בעצבים.
אין אני פשוט מכיר אותה!
״בתנאי שתדאגי לעשות לי החייאה.״ המשכתי לעצבן אותה.
״אממ… לא נראה לי.״ הניפה בידה בביטול.
״אז לפחות תואילי בטובך ללכת להכין לי קפה?״ חייכיתי לעברה חיוך מתוק.
אין בחורה שלא נפלה בחיוך הכובש הזה. גם חן תיפול. בדוק!
״בטח!״ קפצה בהתלהבות.
נו? אמרתי או לא אמרתי?
״עם המון רעל!״ אמרה בציניות.
״כלבה.״ סיננתי מפי ומיהרתי למחוק את חיוכי. ״לא צריך טובות,״ אמרתי בביטול. ״אני אכין קפה לעצמי.״ פסעתי לכיוון המטבח בצעדים מרושלים.

״ומה לא עשיתי כדי לשכוח… החלפתי אהבות בקצב,״. זמזמתי לי בכיף בזמן שחיכיתי שהמים בקומקום ירתחו.
״אני לא מבינה, אין לך בית?״ חן התפרצה בפתאומיות למטבח.
״יש, אבל הוא מאוד רחוק.״ הסברתי.
״אז אתה גר כאן? בתחנה?״ שאלה בתדהמה.
״כן,״ משכתי בכתפי בקלילות. ״יש אחלה מיטות בחדר המנוחה, מי כמוך יודעת." עקצתי אותה.
"דביל." סיננה מפיה וצחקקה קלות.
וחוץ מזה; גם הקפה לא רע.״ הוספתי.
״או-קיי.״ משכה בכתפה.
״אפרופו בית, איך זה שאת לא בדירה?״ שאלתי בחשדנות. ״המשמרת נגמרה כבר לפני שעתיים.״
״סתם אין לי כוח ללכת עד לדירה.״ התלוננה.
״אין לך כוח ללכת חמש דקות ברגל?״ שאלתי בגיחוך.
״מה מצחיק מה?״ שאלה בעצבים. ״חושך בחוץ..״
״רגע, יש מצב שאת מפחדת ללכת לבד בחושך? זה הסיפור?״ התאפקתי לא לפרוץ בצחוק.
״ממש לא!״ התגוננה. ״מה אתה אומר? אולי תלווה אותי?״ שאלה במבוכה. ״ממילא אין לך מה לעשות.״ התחננה.
״ממ… לא נראה לי.״ התגריתי בה. ״את מסוכנת! לפני שניה רצית להכין לי קפה עם רעל.״ אמרתי בציניות.
"נו," האיצה בי. "בבקשה."
"מה ייצא לי מזה?" חייכיתי לעברה חיוך שובב.
"ממ…" משכה בכתפיה באדישות. "מה אתה רוצה?" שאלה בתמימות.
"את באמת שואלת?" השבתי באותה נימה כשחיוך שובב פרוס על שפתיי.
״אויש נו, פשוט בוא כבר!״ אחזה בידי והובילה אותי לכיוון היציאה.

״זה חטיפה מה שעשית עכשיו שיהיה לך ברור!״ אמרתי בציניות.
את האמת, אפילו דיי נהניתי מזה.
״בסדר בסדר, אני מוכנה לשאת על עצמי את תואר החוטפת בתחנה.״ השיבה בגיחוך.
״איך שתרצי.״ משכתי בכתפיי בקלילות.
״ממש טיול לילי את עושה לי.״ אמרתי בגיחוך.
״כאילו שיש לך משהו יותר טוב לעשות.״ השיבה באותה נימה.
״תתפלאי אבל דווקא יש לי.״ עניתי.
״באמת? מה?״ שאלה בסקרנות.
״לישון!״ אמרתי את המובן מאליו.
״לישון? באמת יהלאור?״ שאלה בתדהמה. ״אתה?״ גלגלה את עיניה בזלזול.
״כן גם אני עייף לפעמים, מותר לי.״ הנפתי את ידיי לצדדים.
״מה שתגיד.״ השיבה וצחקה קלות.

״אז תגיד,״ לפתע שברה את השתיקה. הסטתי את מבטי והבטתי בה במבט שואל. ״איך אתה מצליח לעשות את זה?״ שאלה.
״לעשות את מה?״ שאלתי בתמימות.
״לשמור על קור רוח כזה.״ זרקה. ״להילחם ככה כשאתה יודע שהסיכויים כאן לא הכי לטובתך.״
״עם הניסיון בא הבטחון.״ עניתי בקצרה. ״זה משהו שגם את תביני עם הזמן.״
״אוייש נו,״ הניפה בידה בביטול. ״חזרת להיות יהלאור המתנשא?״ היא הייתה נראית מאוכזבת.
צחקוק קל נפלט מפי. ״תאמיני לי שאם הייתי רוצה להיות מתנשא הייתי אומר לך שרק פראמדיקים יכולים להבין פראמדיקים.״
״אויי איכס, לפעמים אתה כזה צהוב.״ אמרה בגועל.
״האמת בפעם האחרונה שבדקתי הייתי יותר קרוב לגבול השחור.״ התחכמתי.
״אתה ממש דביל,״ צחקוק קל נפלט מפיה.
״אולי,״ השבתי באדישות. ״אבל לפחות הצלחתי להוציא ממך חיוך אחד או שניים.״ אמרתי בגיחוך. "זהו, אני את שלי עשיתי להיום."
״די נו,״ חייכה במבוכה חיוך קטנטן שחשף את זוג הגומות החמודות בצידי פייה.
אני פשוט מטורף על הגומות האלה!
״נשבע לך יש לך את החיוך הכי יפה שאני מכיר.״ זרקתי. ״יפה לך חיוך, את צריכה לחייך יותר.״ החמיאתי לה. היא בתגובה הסמיקה קלות וכחכחה בגרונה במבוכה.
אויי שיט, אני חושב שלא הייתי צריך להגיד את זה. טעות.

״תגידי,״ ניסיתי לשבור את השתיקה המביכה שנוצרה. ״לא אמרת שהדירה שלכן קרובה לתחנה?חמש דקות ואנחנו שם.״
״כן,״ הנהנה בראשה. ״היא נמצאת ממש פה.״ הצביעה בידה על בניין מגורים ישן שניצב ממש מולינו.
״סופסוף,״ אנחת הקלה נפלטה מפי.
״אויש, תפסיק לקטר.״ אמרה בביטול. ״אפשר לחשוב שכל כך סבלת איתי.״
אם לומר את האמת, דווקא נהניתי מכל שנייה.
״טוב נו, לא היה כל כך נורא.״ השבתי.
״כן, מה שתגיד.״ גלגלה את עיניה.
״עוד פעם את מגלגלת לי עיניים?״ זוג ידיי אחזו בפניה הקטנטנות. עינינו שוב נפגשו זו עם זו. זוג עיניי טיילו במורד פניה ונעצרו על נקודה אחת- שפתיה הורדרדות והבשרניות.
בלעתי את רוקי ושיחררתי את אחיזתי מפנייה כאשר שמתי לב לסיטואציה המביכה שנקלענו אליה.
״אני… אני מצטער,״ לקחתי צעד אחורנית. ״אם הכאבתי לך אז…״
״הכל בסדר!״ הניפה בידה בביטול. ״הכל לגמרי בסדר.״
״טוב אם ככה,״ גירדתי בעורפי במבוכה. ״אז… לילה טוב,״
״כן, לילה טוב.״ השיבה באותה נימה כשחיוך קטן ונבוך מבצבץ מבין שפתיה.
משום מה הרגליים של שנינו סירבו ללכת. במשך שניות ספורות עמדנו זה מול זו קפואים לחלוטין. ״אממ.. אפשר חיבוק?״ פרסתי את ידיי לצדדים. ניסיתי להפיג את האווירה המתוחה שנוצרה בין שנינו.
״למה לא?״ משכה בכתפיה בקלילות.
אט אט התקרבנו אחד לשניה והתחבקנו.
לא יודע למה אבל בתחנה זה מרגיש הכי טבעי בעולם, אבל ברגע אחד שיצאנו מחוץ לכותלי התחנה גם הדברים הכי פשוטים והכי קלים מתחילים להסתבך מרגע לרגע.
חן הניחה את ראשה על כתפי, יכולתי אפילו להרגיש את נשימותיה הקטנות ואת ליבה הפועם הקצב מטורף.
רגע, או שזה בעצם היה הלב שלי?
כמה שניות לאחר מכן חן לקחה צעד אחורנית. ״תודה על היום.״ הודתה לי בחיוך ונשקה על הלחי נשיקה עדינה. ״לילה טוב,״ מלמלה בעודה פוסעת אל עבר בניין המגורים הישן מותירה אותי מאחור עם חיוך רחב מאוזן לאוזן. "לילה טוב."