אמבולנס- פרק 6

פרק 6- אדרנלין
•יהלאור•
״יהלאור, תן לי בבקשה הערכת מצב.״ דרש אורן, ראש צוות האמבולנס.
אורן היה פראמדיק ותיק מאוד עם ידע עשיר, אפשר לומר שהוא דיי קפדן והעבודה לצידו יכולה להיות מאוד מאתגרת, אולי אפילו הכי מאתגרת בתחנה.
״לחץ דם 70/50, ברדיקרדיה של 34 פעימות לדקה, סטורציה 98 עם חמצן, חולה לא יציב.״ הודעתי לאחר שהעפתי מבט חטוף אל עבר המוניטור. ״אני רוצה להעביר דיווח לבית החולים.״ קבעתי.
״רגע, מה לגבי ה-א.ק.ג?״ שאל אורן.
״אממ… אם לומר את האמת עדיין לא הסתכלתי עליו.״ גירדתי בעורפי במבוכה.
״אתה לא חושב שכדאי להציץ בו לפני שממהרים לצאת בהצהרות?״ עקץ אותי.
״כן, אתה צודק.״ הנהנתי בראשי להבנה. ״חן, תדפיסי לי בבקשה את ה-א.ק.ג.״ ביקשתי ממנה והיא בתגובה הנהנה בראשה.
״נו, מה קורה עם ה-א.ק.ג?״ שאל אורן.
העפתי מבט בחן שהייתה נראית לחוצה מעט. ״אני… אני לא מצליחה להדפיס,״ אמרה במבוכה. ״כאילו יש משהו תקוע.״
״יהלאור, אין לנו זמן,״ האיץ בי. חן הביטה בי במבט מתנצל.
״אוקיי,״ זוג ידיי אחזו בראשי. ״אני אטפל בזה מכאן, בסדר?״ הבטתי בה מבקש אישור להמשיך מכאן.
״בסדר,״ אמרה בכניעה ופינתה לי מקום.
התיישבתי לצידי המוניטור והעפתי מבט חטוף בבדיקת ה-א.ק.ג שערכנו. ״נו דוקטור, מה אתה רואה?״ אורן התיישב לצידי.
״אני עדיין לא רואה.״ אמרתי בכנות. ״בינתיים מכאן הכל נראה תקין.״ אורן בתגובה הנהן בראשו להסכמה. ״יש לנו זמן לבדיקה נוספת?״ שאלתי. ״אני חושב שרק לאחר שיהיו לנו שתי בדיקות נוכל להשוות ולראות אם יש שיניים.״ הסברתי.
״לך על זה,״ טפח על שכמי.
״חן, אני רוצה שתעזרי לערוך בדיקה נוספת.״ ביקשתי ממנה. ״תוכלי לחבר את המדבקות למוניטור שוב?״
״בטח,״ הנהנה בראשה.
אם לומר את האמת חן יכולה להיות ממש חמודה כשהיא שותקת ועושה את מה שאומרים לה כמו ילדה טובה.
״טוב, הכל מחובר.״ הודיעה לאחר שסיימה לחבר את המדבקות למוניטור. ״מה עכשיו?״ שאלה.
״זהו!״ הנפתי בידי בביטול.
שלושתינו התיישבנו מול המוניטור עוקבים אחר כל צליל ותנועה של המטופל. העפתי מבט במטופל המסכן השוכב במיטת הטיפולים תשוש וחסר אונים. ״אני מבטיח שעוד כמה דקות תוכל לנוח,״ הנחתי את ידי על כתפו וניסיתי להרגיע אותו.
״אוקיי, יש לנו את הבדיקה השנייה.״ הכרזתי. אורן התיישב לצידי ושנינו החלנו לערוך השוואה בין שתי הבדיקות.
״אז מה אתה אומר?״ שאל.
״בבדיקה הראשונה יש עלייה מרבית של קצב הלב, מה שאי אפשר להגיד על הבדיקה השנייה.״ הסברתי. ״שורה תחתונה, יש שינויים!״ אמרתי בבטחון. אורן הנהן בראשו להסכמה.
״עבודה יפה, ילד!״ טפח על שכמי בגאווה.
יש! הצלחתי!
״עכשיו אתה יכול למסור את הדיווח שרצית לבית החולים.״ אמר. ״רק תחשוב מה הבעיה העיקרית שהיית רוצה להעביר פה.״
״מה זאת אומרת?״ שאלתי בתדהמה. ״אתה לא זה שהולך למסור את ההודעה?״
בדרך כלל ראש הצוות או איש הצוות הבכיר ביותר בצוות הם אלה שקובעים את הליך הטיפול.
״אפשר לומר שדיי הרשמת אותי בכישורי העבודה שלך, אז אני סומך עליך לגמרי.״ אמר.
וואו! אין תחושת סיפוק טובה יותר מלדעת שעשית כמיטב יכולתך וגם הצלחת לעשות את זה בצורה הטובה ביותר.
לפתע נשמע צפצוף מחשיד מהמוניטור. ״הלב הפסיק לפעום!״ אמרה חן.
אורן ואני העפנו מבט אל עבר המוניטור. ״אני לא מאמין,״ פערתי את פי למראה עיניי מדהים איך בשנייה אחת הכל התהפך לחץ הדם של האדון פעילות הלב הופסקה לגמרי. ״לא, אין מצב שאני מאבד אותו!״ נענעתי בראשי. ״חן, ערכת עירוי עכשיו!״ קבעתי. ״חייבים לעלות לו את לחץ הדם.״ הסברתי. ״אורן תטען את המוניטור ל-200 ג׳אול!״ דרשתי.
באותו רגע אפשר לומר שלא ראיתי בעיניים, לא עניין אותי מי ראש הצוות ומי סתם חניך שלומד. מה שניצב מול עיניי באותו רגע הייתה המטרה להחזיר את האדון המסכן לחיים.
״100 ג׳אול מוכן, להתרחק!״ הכיתי במטופל שוק אחד בתקווה שזה מה שיצליח להעיר אותו אך ללא כל הצלחה.
״עירוי מוכן!״ הודיעה חן לאחר שסיימה להחדיר את ערכת העירוי אל תוך הוריד של המטופל.
״אני רוצה לתת לו מנת אדרנלין!״ קבעתי.
״לך… על… זה!״ אורן הנהן בראשו לחיוב בזמן שהיה עסוק לבצע עיסויי לב למטופל.
״חן, תני לי בבקשה שני מילגרם אדרנלין!״ דרשתי.
״שתי מנות?״ פערה את פיה.
״חן! עכשיו!״ האצתי בה.
״מה קורה עם האנדרנלין?״ שאל אורן תוך כדי שמבצע עיסויי לב על המטופל.
״סיימתי להזריק את שתי המנות!״ השבתי.
״שתיים? סגרנו בינתיים על אחת!״ אמר את המובן מאליו.
״נכון, אבל החלטתי בסוף לתת שתיים.״ השבתי. ״ואני כבר בדרך לשלישית.״ הודעתי.
״ממש לא!״ מחה.
״אנחנו מפסיקים את ההחייאה הזאת ברגע זה.״ קבע.
״אין מצב!״ אמרתי בביטול. ״ואני רוצה שנטען ל-200 ג׳אול!״ דרשתי.
״אתה לא מקשיב למה שאמרתי?״ שאל בעצבים. ״זה שנתתי לך יד חופשית לעשות כרצונך לא אומר שאני כבר לא ראש הצוות.״
״תקשיב, אנחנו נתווכח על זה אחר כך, בינתיים אני לא מוכן שאף מטופל ימות במשמרת שלי!״ קבעתי.
״תגיד, כמה אתה חושב שנשאר לו הא?״ שאל. ״הוא בן שמונים וחמש הספיק לחוות כל כך הרבה בחיים שלו, עוד חודש חודשיים לא ישנו לו הרבה.״
״די יהלאור, הוא צודק.״ התערבה חן. ״עשית מה שיכולת.״ הניחה את ידה על כתפי. ״מה שתחליט לעשות אני איתך.״
העפתי מבט במכשיר הקשר שאחזתי בידי. ״זה הדבר הנכון הא?״ הנהנתי בראשי בכניעה. אני שונא להפסיד אבל כשאין ברירה אין ברירה, ותכלס הם צודקים, ניסינו הכל. אנחת ייאוש נפלטה מפי. ״צוות טיפול נמרץ 292,״ קראתי אל מכשיר הקשר ממתין לתגובת המוקדן.
״שומע,״ הגיב המוקדן.
״הודעה לוולפסון,״
״מה ההודעה?״ שאל.
״אדון בן 85, קרדיאלי, דום לב במהלך הנסיעה, לאחר החייאה ממושכת של עשרים דקות…״
״יהלאור!״ חן התפרצה לדבריי.
״אני לא מאמין!״ אורן פער את פיו. ״ילד, הצלחת!״
העפתי מבט במוניטור ולא האמנתי למה שראיתי. ״אני לא מאמין!״ תפסתי בראשי המום לגמרי. ״יש דופק!״
״אתה… אתה קולט מה קרה פה?״ חן פערה את פיה.
״צוות טיפול נמרץ 292, מה קורה אצלכם?״ קרא המוקדן במכשיר הקשר.
״צוות טיפול נמרץ 292 שומעים!״ השבתי.
״מה דיווח?״ שאל.
״אדון בן 85, לאחר החייאה מוצלחת במשך עשרים דקות עם החזרת דופק, יציב. חדר בבקשה.״ העברתי את הדיווח. לאחר מכן העפתי מבט באורן שחייך לעברי חיוך מרוצה ובחן שעדיין הייתה המומה מכל המהומה שקרתה במהלך הנסיעה.
״הצלחת, עשית את זה!״ הביטה בי בחיוך.
הרגשתי שהיא באמת גאה בי.
״אנחנו עשינו את זה!״ הבטתי בה מחוייך.

״איזה יום הא?״ חן התיישבה לצידי על הספסל מחוץ לבית החולים. ״סופסוף אפשר לנשום.״
״כן, זה היה טירוף מה שהלך שם.״ אמרתי והדלקתי עוד סיגרייה.
״מה?״ פערה את פיה. ״הרגע הדלקת אחת.״
״תסכימי איתי שמקרה כזה מצדיק עוד אחת.״ אמרתי בגיחוך.
״זה באמת היה מטורף, ממש כמו סרט.״
״אמרתי לך שאת תהני במשמרת איתי.״ אמרתי את המובן מאליו.
״מי שאמר שנהניתי בכלל?״ שאלה בגיחוך.
״אז לא נהנית?״ שאלתי. ״כי לא חסרות בנות במרחב שהיו שמחות להיות כאן במקומך.״ עקצתי אותה.
״אולי,״ משכה בכתפה באדישות האופיינית לה. ״אבל אני יודעת שמתוך כל המאה בנות שלך, אני מספר אחת.״ אמרה בבטחון מה שהיה מובן מאליו.
״ממ.. היית מספר אחת.״ עקצתי אותה.
״הייתי?״ שאלה המומה.
״עכשיו את מספר שתיים.״ אמרתי בגיחוך. ״הפראמדיקית החדשה שווה קצת יותר.״ התגריתי בה.
ידעתי כמה חן יכולה להיות קנאית והקנאה שלה זה מה שהדליק אותי אצלה עוד יותר.
״איזה פראמדיקית חדשה?״ קפצה ממקומה.
בדיוק כמו שחשבתי.
״את ממש יפה כשאת כועסת.״ התגריתי בה.
ידעתי שזה הולך לחרפן אותה.
״יהלאור, איזו פראמדיקית חדשה?״ שאלה בעצבים.
אני פשוט מת עליה כשהיא עצבנית.
מת!
״סתם איזו אחת, שווה רצח.״ המשכתי לעצבן אותה.
״זבל,״ סיננה מפיה.
״היי! לאן את הולכת?״ שאלתי היא בתגובה משכה בכתפיה בקלילות והמשיכה ללכת. ״שאלתי משהו!״ אחזתי בידה היא הסתובבה לעברי וזוג עינינו נפגשנו זו עם זו.
הבטתי בעיניה ובלעתי את רוקי. ״נו מה?״ שאלה ברכות.
״נראה לי שאת יודעת מה.״ אמרתי את מה שהיה מובן מאליו והסטתי את מבטי אל שפתיה הורדרדות והבשרניות.
״לא נראה לי.״ חייכה חיוך מתגרה ונשכה את שפתה התחתונה.
אוח, הילדה הזאת לגמרי יודעת איך לשגע אותי.
"נו?" שאלה באדישות.
"מה?" שאלתי באותו נימה.
"מה עכשיו?" הביטה בי במבט שואל.
"עכשיו זה." לפני שהספיקה להבין מה קורה שפתינו הוטחו אחת בשנייה ולשוני פגשה בלשונה מבקשת אישור לחקור את פיה.