מבוסס על חווית העבודה שלי, במידה מסוימת.

Something about geographic coordinates systems

21/07/2018 571 צפיות אין תגובות
מבוסס על חווית העבודה שלי, במידה מסוימת.

"איך זה מתקדם?" הוא נועץ בי מבט לא מעוניין. אני משפילה את שלי בניסיון להתחמק מהתחושה העמומה שמחלחלת לתוכי.
"בסדר," אני לוחשת. "זאת אומרת, לא. לא בסדר. זה דפוק לגמרי, אבל יש עוד משהו בהרצה."
הוא שותק לרגע, עוד מהרהר בנושא. "בסדר, תודיעי לי כשזה יסתיים."

הם צועקים בחדר השני. זה התחיל מבחורה זועמת והפך לבליל קולות שאי אפשר לפענח. רומי מצמידה כוס ריקה לדלת המחברת בניסיון להבחין במשפטים שלמים.
כשהם משתתקים והדלת נפתחת היא בורחת בחזרה לעמדה שלה, שבדיוק סיימה לעבד את הקובץ האחרון. אורי חוצה את החדר ונעצר ליד יואב. הוא לוחש לו משהו ושניהם חוזרים אל החדר השני, סוגרים אחריהם את הדלת.
"מה נראה לכם שזה היה?" ינן מרים גבה. פבל מקמט נייר משומש וזורק אותו לכיוונו, פוגע בקצה השולחן.
אני מושכת בכתפיים ומרכזת את המבט במסך. אחרי שלושים שורות נוספות אני מתייאשת, נותנת למשענת לתפוס אותי באמצע נפילה מאולתרת.
הדלת נפתחת שוב ויואב נכנס לבד, בשתיקה. "מה קרה?" רומי פולטת בטון מרושל, כמעט לא מעוניין. אנחנו מחליפות מבטים.
"אחת מהחדשות שם לא הבינה את העיקרון של המרת קואורדינטות, אז בלוק המידע האחרון שהם שלחו החוצה נראה כמו זבל. לא שאני מבין בזה יותר מדי, אבל מסתבר שזה כבר הגיע למישהו והיה צריך לנסח התנצלות רשמית. ביורוקרטיה." הוא נאנח ומתיישב במקום, מסתובב על הכיסא ופונה לכיווננו. "לא נוגע אליכם. תמשיכו לעבוד."

"אתם מדווחים באיסופית?" נועם משרבב את הראש שלו מבעד לדלת כשאנחנו מתכוננים לכבות את האור.
"זה אותו פרויקט כל הזמן, והשעות במילא נשמרות בשעון נוכחות. כמה זה באמת משנה?" רומי גונחת תשובה מתחמקת. אני מחייכת.
"תדווחו. אפשר גם אחורה. כבר הראיתי לכם איך לעשות את זה מהטרמינל," הוא משיב בנוקשות משונה. אנחנו מהנהנות בתגובה. לא צריך להסביר שוב.

בחוץ קר. תמונות הלוויין מעלינו נראות מדהים אבל קר.
את האוטובוס אני תופסת עם מיכל, אחת מהבחורות מהגיאוגרפית. היא יושבת מולי ומחייכת רוב הנסיעה. אני מנסה לקבור את עצמי באחד מהספרים שדחפתי לתיק בהחלטה של רגע. מורקמי, כאוטי-מודרני-פנטסטי. לא הבנתי אותו בהתחלה, עכשיו אפילו קצת פחות.
"מצטערת על הצעקות היום," היא פולטת. "יש דדליין לאחד מהפרויקטים הגדולים ואנחנו לחוצים על זה. כולם די על הקצה כל הזמן, ו-" היא משתתקת, מעבירה את המבט על פניי בניסיון לפענח אם אני מקשיבה. בסופו של דבר היא מוציאה את הפלאפון מהתיק ומחברת אוזניות, שוקעת לתוך המושב שלה.
האוטובוס מתקרב לתחנה קרובה מספיק כדי ללכת ברגל ואני מצלצלת, מנצלת את ההזדמנות לברוח.

מאיה שייכת לחדר השני. היא הבחורה היפה ביותר שיושבת במשרד הזה. אפילו רומי מודה בזה.
מדי פעם אני נתקלת בה במסדרון, או ליד התמי ארבע כשכולם מחכים למים חמים לקפה. היא מסיטה את השיער בתנועה אגבית והתלתלים שלה מחליקים בעדינות לצד השני, מאפשרים מבט מהיר לעצמות הלחיים המוגדרות היטב והעיניים הכחולות שלה.
אני תמיד מנסה להביט במשהו אחר כדי לא לשקוע יותר מדי ואף פעם לא ממש מצליחה.

יואב נעצר ליד העמדה שלי, נועץ את העט שלו בדש החולצה. "את באה? יש פגישה מחלקתית"
כולנו עוקבים אחריו באיטיות במסדרון עד לחדר הישיבות, מחזיקים את הדלת פתוחה בשביל הבא בתור ותופסים כיסא סביב השולחן. הוא מחבר את המחשב הנייד למקרן ומעלה מצגת שמסכמת את השבועות האחרונים במחלקה.
"טוב, קודם כל, אני יודע שזו לא תקופה קלה במיוחד, עם כל השעות הלא סבירות והקפיצות מדבר לדבר. אנחנו מנסים להתאפס על עצמנו ולראות איך אפשר להפוך את זה ליותר מסודר, ובגלל זה אני צריך את הפידבק שלכם בנוגע לכל השינויים שננסה להטמיע בהמשך."
אני מאבדת את הקול שלו בתוך כוס הקפה שלי.

ינן צונח לתוך הכיסא בעמדה שלידי. אני מסתובבת אליו וצופה בו משפשף את הפנים בכפות הידיים בייאוש.
הוא מסנן "אני שונא את המקום הזה" ואני לא יכולה שלא לחייך. כי מי מאיתנו לא באיזה שהוא שלב.
“מה קרה?”
“הוציאו איזה תיקון לאחד מהכלים שלנו, אבל בדרך הרסו משהו אחר שהתרעתי עליו כשהתחלנו את העבודה על זה. אפילו הכנתי משהו ראשוני שנתתי ליואב לאישור. הוא החזיר לי על זה 'בטיפול' ומאז כלום עד עכשיו. כשאחד מהלקוחות התקשר לשאול למה עדיין יש בעיות הוא שאל למה לא עשיתי עם זה שום דבר.”
רומי פולטת נחרת צחוק ונעמדת בעמדה של פבל ככה שרק בקושי רואים אותה מעל מחיצת הגבס. “נדפקת חזק, בהצלחה עם זה.”
אני חוזרת למסך שלי ומעלה את תיבת האימייל, פותחת את השרשרת האחרונה שחזרה אליי. עוד איזו בקשה איזוטרית מאנשי השיווק.

אחד מסוקרי השטח חודר לחלל. הוא חוצה את הדרך מהדלת לארון השירות בשלושה צעדים גדולים ומטיל את הציוד שלו על הרצפה, דוחף את חלקו מתחת לשולחן הצמוד ומכסה בברזנט.
יצא לי לנסוע איתו פעם אחת, בדרך לאיזו תערוכת אומנות שהדפסנו באחת מהמחלקות. חמישה אנשים דחוסים ברכב ורק מדי פעם אני יכולה לראות את העיניים שלו מרצדות על פני המראה האחורית.
רומי מזנקת עליו כשהוא מגיע, מכריזה שהוא חייב לתת לה כמה דקות לפחות, ויואב עוצר את העבודה שלו לרגע רק כדי לוודא שהכל בסדר איתו, כי הם לא ממש נפגשים יותר מדי ואיתו צריך תמיד לוודא.
אני מביטה בסיטואציה מרחוק, עוד גוללת את התיעוד של אחת מהספריות שאנחנו עובדים איתן עכשיו. הוא מציע להכין לכולם קפה ולוקח הוראות.
“משהו בשבילך?” הוא שואל, חוצה שוב את החדר.
“לא, תודה,” והוא כבר מחוץ לדלת.

פבל יושב על המדרגות כשאני יוצאת, מעשן.
אני בוחנת את השעון בפלאפון ומחליטה להתיישב לידו. במילא יהיה אוטובוס רק עוד רבע שעה.
“בורחת מוקדם?” הוא מנסה. אני מושכת בכתפיים.
“לימודים.”
“זה טוב, חשוב יותר מהמקום הזה. תסיימי ותעזבי כמה שיותר מהר.”
לוקח לי רגע להבין אם הוא באמת מתכוון לזה, אבל המבט שלו נעוץ בנקודה אחרת בצד השני של הרחוב והסיגריה נשרפת לאט ביד שלו ואני יודעת שהוא רוצה שיהיה לי טוב וכאן לא באמת.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
9 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך