אמבולנס- פרק 3

פרק 3- חברות אמת
•חן•
בלית ברירה המשכתי בסידור הארגזים במחסן הציוד. הידיים שלי כבר כאבו כל כך עד שכבר הרגשתי שעוד רגע הן נתלשות מגופי. הבטן שלי רעדה מרוב רעב ונדמה היה שאפילו החלה להשמיע רעשים מוזרים.
אלוהים, מה הייתי נותנת בעבור מנת שווארמה טובה, אפילו סושי טוב וטרי.
״היי! חן!״ אבישג צעקה והתפרצה למחסן הציוד, קטעה את רצף מחשבותיי.
״היי שוגה,״ השבתי בחיוך קטן.
״אז פה את מתחבאת כל היום,״ אמרה בגיחוך.
״אממ.. מה?״ שאלתי בבלבול.
״מהבוקר חיפשתי אותך בתחנה כמו משוגעת, כבר הייתי בטוחה שחטפו אותך חייזרים,״ ציחקקה. ״בסוף יהלאור המתוק הרגיע אותי ואמר שאת כאן.״ סיפרה, השתתקתי מיד למשמע השם שלו, הכל חזר אליי פתאום.
״אה.״ מלמלתי והמשכתי כרגיל בסידור הארגזים, ניסיתי להתנהג בטבעיות כדי לא לעורר חשד. ״ונפלון ורוד- מלא. ירוק,״
״חנצ׳ה?״ שאלה והביטה בי במבט מוזר וחושד.
״שוגה?״ השבתי באותה נימה.
״הכל בסדר?״ שאלה בדאגה.
״כן, בסדר גמור אפילו.״ הנהנתי בראשי והמשכתי בסידור הארגזים.
״את בטוחה?״ שאלה בחשדנות.
״כן, בטח!״ עניתי במהירות.
״את בטוחה שהכל בסדר?״ שאלה פעם נוספות. הנהנתי בראשי. ״את מוזרה, מאוד מוזרה.״ הביטה בי בחשדנות.
״אני בסדר!״ התעקשתי.
״באמת!״ אמרתי והנחתי את ידי בציניות על ליבי.
״לא יודעת,״ נענעה בראשה לא משוכנעת לגמרי מתשובתי. ״איך יכול להיות שלפני כמה דקות הזכרתי את יהלאור ולא זרקת שום קללה או הערה מטופשת?״ שאלה בחשדנות יתר.
"כי זה לא שווה את הכעס שלי, נמאס לי לבזבז עליו אנרגיות, אני והוא לא נצליח להסתדר תמיד, או שנריב בלי סוף או שפשוט נסתדר בשושו לכמה דקות." אמרתי בשקט והבטתי באוגמטין שהיה זקוק לסידור נורמלי ואמיתי על המדף ולא ערימת כדורים.
"את משתגעת," קבעה כשראתה שסידרתי בעצבים ובבלבול.
"מה קרה?" שאלה ולבסוף הניחה את ידה על כתפי, כל הכדורים נפלו בבת אחת על הארץ ודמעה סוררת נפלה על לחיי.
"אני שונאת אותו." מלמלתי בשקט. ״פשוט שונאת אותו!״ שוג משכה אותי לחיבוק חם. "כל כך שונאת אותו!"

סוף כל סוף יום העבודה המפרך כל כך והמייגע מאוד הגיע לסיומו. ״סוף סוף, נגמר,״ פשטתי את חולצתי, השלכתי אותה על הרצפה. ״פיו,״ נשפתי מפי. ״איזה יום ארוך זה היה.״ מלמלתי. ״תודה לאל שנגמר.״ אמרתי בהקלה ונזרקתי על מיטת הקומתיים הקרירה והלא נוחה במיוחד בדירה.
״באמת הגיע הזמן,״ שוגי הביעה הזדהות. ״אני גמורה,״ זוג ידיה תפסו בראשה. ״אני חייבת מקלחת!״ קבעה.
״רק תשתדלי שהיא תהיה מהירה, כי אני חייבת מקלחת יותר ממך,״ התגריתי בה. ״סידור התרופות ופריקת הארגזים הארורים פשוט שאבו ממני את כל הכוחות.״ התלוננתי בפניה. ״נראה לי נתפס לי שריר,״ זוג ידיי תפסו בצידי צווארי מעסות אותו.
״בכיינית,״ סיננה בעוד כשגיחוך קל נפלט מפיה.
משכתי בכתפיי ברוגז ועשיתי פרצוף חמוץ. ״יש לך עשר שניות לעוף לי מהעניים למקלחת לפני שאתחרט.״ אמרתי באזהרה.
״כן המפקדת!״ אמרה בציניות והצדיעה לי.
״משוחררת!״ השבתי באותה נימה והצדעתי לה חזרה.
לפעמים אני חושבת על זה שאילו לא הייתי חובשת יכולתי להיות אחלה קצינה, בכל זאת יש כמה אנשים בתחנה שדיי זקוקים לחינוך.
׳הקצינה חן כספי׳ כן! אני דווקא יכולה להתרגל לזה.
~

״חבר אמת זה חבר שיבין לבד מה עובר לך בלב בלי שתצטרך לשבת להסביר לו.״
שכבתי על מיטתי. נלחמתי עם עיניי שאיימו להיעצם להן בכל רגע.
שוג הזאתי…. ׳חמש דקות אני מסיימת׳- כן בטח, החמש דקות האלו מרגישות נצח.
״ואין לי זמן, אני רוצה ללכת לים…״ לפתע בקעו זיופים מאיזור חדר האמבטיה. ״סתם כי בא לי לשכב על החול החם,״ שוגי שרה בקולי קולות.
אויי שוגי שוגי… עם כמה שאני אוהבת אותך ואני אוהבת בבקשה אל תשירי!
״לא לחשוב יותר מדי…״ זה רק המשיך ונהיה גרוע יותר. אילו לאוזניים שלי היו רגליים הן היו בורחות ממקומן.
אלוהים בבקשה שהסיוט הזה ייגמר כבר. התפללתי בליבי.
״להביט בציפורים אולי,״
אני חייבת נס שייגאל אותי ממופע הזיופים הנוראי הזה. לפתע בלי התראה מוקדמת הפלאפון שלי צלצל. אנחת הקלה נפלטה מפי.
תודה אלוהים!
״היי אמוש,״ עניתי לשיחה בהתלהבות יתרה.
״פיצ? הכל בסדר?״ שאלה בחשדנות.
״לא יכול להיות יותר בסדר מזה,״ השבתי בציניות. ״מה איתכם? מה קורה בבית?״ שאלתי בהתעניינות. שתיקה ארוכה סררה על הקו.
״אמא?״ קראתי בדאגה. ״הכל בסדר?״
״הכל בסדר,״ ענתה במהירות ובנימה שלא אופיינית לה מה שעורר את חשדנותי יותר ויותר.
משהו קרה אני מרגישה את זה.
״אמא מה את לא מספרת לי?״ שאלתי בחשדנות יתר.
״כלום חני, הכל בסדר מתוקה.״ ענתה בקול חנוק.
״אמא!״ לחצתי עליה. ״אם את לא מספרת לי אני עכשיו תופסת רכבת לבית שאן לבוא לראות בעצמי מה קורה.״ אמרתי באיום סרק.
״אוייש, תפסיקי כבר עם השטויות שלך,״ מחתה.
״אני אפסיק בתנאי שתספרי לי מה קורה.״ קבעתי.
אנחת ייאוש נשמעה מצידה. ״עקשנית כמו אבא שלך.״ נשפה. ״היום הגיעו הוצאה לפועל, הבית עומד בפני עיקול.״ סיפרה.
״מ-מה?״ שאלתי המומה.
״אני מצטערת חני, לא הייתי צריכה להטריד אותך בבעיות של הבית,״ זרקה.
״אז זה הפתרון שלך? להתמודד עם הכל לבד?״ פערתי את פי. ״את יודעת מה, אני…״ נותרתי חסרת מילים. הייתי בהלם, הכל נפל עליי בבום, הכל התפוצץ לי בפרצוף כמו פצצה. ״כ-כמה זמן את יודעת מזה?״ שאלתי בפחד לשמוע את התשובה.
שוב שתיקה נשמעה מצידו השני של הקו. ״כמה זמן?״ חזרתי על שאלתי רק בטון תקיף יותר מהפעם הקודמת.
״ח-חודשיים.״ לחשה.
״לא, אני פשוט לא מאמינה!״ אמרתי פעורת פה. ״חודשיים שהבית שלנו עומד בפני עיקול ואת לא סיפרת לי?״
״מתוקה שלי… אני התכוונתי לספר לך,״ ייבבה.
״אה כן?״ שאלתי בעצבים. ״מתי בדיוק? כשהייתי חוזרת הביתה ומגלה שכבר אין לנו כזה?״ שאלתי בעצבים.
״חני…״
״יודעת מה אמא? אני עייפה מדי להמשיך בשיחה הזאת היום.״ הודיתי. ״אז לטובת שתינו עדיף שהיא תסתיים ממש עכשיו.״ אמרתי בקרירות.
״איך שתרצי,״ אמרה בכניעה. ״לילה טוב ילדה שלי, אני אוהבת אותך,״
״לילה טוב,״ השבתי ביובש.
זרקתי את הפלאפון על מיטתי בעצבים. באותו רגע הגוף שלי פשוט בער, הרגשתי מפורקת, החוסר אונים הזה שאני פשוט לא יכולה לעשות שום דבר שיכול לעזור לשנות את המצב, ועצם העובדה שהמשפחה שלי נמצאת בצרה ואני לא שם בשבילם לא ממש גורמת לי להרגיש טוב יותר עם עצמי. התיישבתי על מיטתי כשזוג ידיי תופסות בראשי וגופי רכון אל הקרקע. חייב להיות משהו שאני יכולה לעשות בשביל לשנות את המצב. פשוט חייב!
דלת החדר נפתחה בפתאומיות וגרמה לליבי להלום לכמה רגעים. הסטתי את מבטי לכיוון הדלת מתוך אינסטינקט. שוגי עמדה בפתח לבושה בפיג׳מה קיציית כשמגבת עוטפת את שיערה. ״וואו!״ אמרה בחולמניות והסירה את המגבת מראשה פורעת את שיערה הרטוב שמשפריץ מים לכל עבר. ״זאת הייתה מקלחת פשוט… מוש!״ אמרה נלהבת ונזרקה על מיטתה. ״כמה הייתי צריכה את המקלחת הזאת.״ מלמלה בהנאה.
״טוב שלא התקלחת חמש שעות.״ רטנתי בכעס.
״מה העצבים?״ שאלה בחשדנות.
״שום עצבים!״ פתחתי את ארון הבגדים שלי והוצאתי ממנו פיג׳מה קייצית. ״אוף למה המגירה המזורגגת לא נסגרת?!״
״את שוב משתגעת.״ קבעה לאחר שהביטה בי נלחמת עם המגירה הארורה שמסרבת בכל תוקף להיסגר.
״חנצ׳ה,״ שוגי הניחה את ידה הקטנה ברכות על כתפי. ״רוצה לספר לי מה קרה?״
״לא קרה כלום!״ המשכתי להילחם במגירה המעצבנת שהתעקשה בכוח להישאר פתוחה. ״תיסגרי כבר מגירה ארורה!״ התחננתי בפני המגירה כאילו שהיא תקשיב לי ותיסגר בעצמה. ״תיסגרי!״ דמעה בוגדנית זלגה מעיניי והחליקה במורד לחיי.
ברגע אחד הרגשתי שאני לא מסוגלת יותר, כל היום הזה… הכל ביחד, זה פשוט כבר יותר מדי בשבילי.
״חנצ׳ה…״ שוגי הביטה בי במבט כאוב ומשכה אותי לחיבוק חם כמו שתמיד נוהגת לעשות כאשר אני נשברת. ממש כמו שחברה אמיתית עושה. אני באמת לא יודעת איך הייתי מצליחה לשרוד בלעדיה.
״ת-תודה, שוגי.״ פלטתי מפי והנחתי את ראשי על כתפה הרכה.
״הרי בשביל מה יש חברות?״ שאלה ברטוריות. ״בשביל להיות שם אחת בשביל השניה בדיוק ברגעים כאלה, כי זה מה שחברות טובות עושות, נמצאות שם אחת בשביל השניה בכל מצב.״