בננה

ראיתי אותו עף כמו ציפור, זה דבר לא רגיל, לא ראיתי דבר כזה בחיים שלי. אמר יוחאי החכם וקילף בננה, ואכל. אבל ציפורים עפים כל הזמן, אמר ג'ירף החכם, והם לא נופלים. זה קורה כל הזמן. אבל הוא לא ציפור, הוא בן-אדם, והוא עף. אמר יוחאי החכם. הוא לא בן-אדם, הוא אדם, וכנראה שהוא הצליח להתעלות מעל להיותו אדם אם הוא עף בצורה כזאת. אמר ג'ירף החכם. אני לא מגיע לעץ, תקטוף לי עוד בננה. ביקש יוחאי החכם. ג'ירף החכם קטף לו בננה בפיו ושם בידו של יוחאי. כולם צריכים לעוף לפעמים, אמר ג'ירף החכם, אם לא בגופם – לפחות ברוחם. כן, אבל איך הם יעשו את זה, ג'ירף, איך? אפשר לרקוד, לעסוק באמנות, לטייל בטבע, רק לא לקחת סמים, כי הם מעלים, אבל אז מפילים חזק. אני יודע זאת היטב, אמר יוחאי החכם. גם אני בעוונותיי לקחתי סמים עד שהתנקתי. למה עשית את זה, יוחאי, למה? שאל ג'ירף באימה. לא ידעתי מה אני עושה, אמר יוחאי החכם. אנשים רעים ניצלו את תמימותי וסיממו אותי, בכלל לא ידעתי שאני על סמים, חשבתי שאני פשוט משוגע. אתה לא משוגע, יוחאי. אמר ג'ירף החכם. אני יודע, אמר יוחאי החכם, אבל עד היום אני מרגיש לפעמים כמו משוגע. זה חבל מאוד, אמר ג'ירף החכם. אבל איך שמסתכלים על זה, כולם קצת-הרבה משוגעים. בוודאי! אמר יוחאי החכם. זה מה שאני מנסה לומר כל הזמן! כולם משוגעים! כולם! בוודאי, אמר ג'ירף החכם באדישות. יוחאי הסתכל עליו, וחזר לקלף את הבננה בניחותא. אני חושב שאני אוכל את הבננה הזאת, אמר יוחאי החכם. זה יהיה הדבר הנבון לעשות, אמר ג'ירף החכם והסתכל לכיוון השמש השוקעת.