אחריות ז”ל

letmewrite 16/07/2018 588 צפיות אין תגובות

לא הכרתי אותם. אבל הכרתי את סיפור המוות שלהם, את החברים שלהם, את הפוסטים האינסופיים והתמונות בחדשות. הם יותר משהיו אי פעם. זה נורא להגיד אבל הלוואי שהיו חולקים לי את אותו הכבוד. הלוואי שהיו כותבים עלי "סיימה את לימודיה בהצטיינות" למרות שקיבלתי רק 20 במתכונת במתמטיקה. הלוואי שהיו סולחים לי בכל פעם שהתפרצתי, שהיו ממלאים את הכיכר החשוכה באורות בשבילי.
אולי המוות לא כל כך נורא, רק חוסר האונים, בזרם הקר, עולה לאט לאט ומחבק מבפנים, אוחז באדם. הטבע עושה את שלו ולא רוצה אף הוא להיות בודד. כמו שאתם עכשיו מרגישים.
והם רק נערים שעוד לא סיימו את הבגרויות, נערים שנוהרים אל הסכנה כשאין מחסום באין דעת. התוכלו אותם להאשים? להאשים על שסמכו בתמימותם? ואם לא, מצאו לי את האשם.
אמנם במותם לא ציוו לנו את החיים, אך ציוו לנו את האחריות. אחפש אותה בקירות, אחפש אותה במילים, אחפש אותה במעגלים, בכיכרות. אחפש אותה בדמעות, בהירהורים, במצבות, במטווחים. הלוואי שאמצא. 29.4.18


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
2 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך