מין אמת

היתה לי אמת עמוקה מני ים
הרגשתי שותפות
כמו אחד מהעם
ואז התעורר מתנומה כבשונו
שמורותיו הוא פתח וכחכח בגרונו
עוד אינו ממוקד,
מבטנו של עולם,
הוא שלח פיסת יד
לנופף לכולם
שיתנו לו עוד רגע
למצוא את עצמו
כי משום מה מותנו
לא עבה מקוטנו
ושמאלו לא מבדלת את יד ימינו.
אבל אז הוא נעור
והביט לאחור
ואולי גם סבר שאפשר לעזור
רקק פיסת גל עמוקה מגרונו
ושלח לטהר את תמונת עולמו
ברעם ורעש והד מתגלגל
התקומם הנחשול התמרד התערבל
ושטף בחתף מגבולות ישראל
את כל מי שנדחף וחמס בלי בושה
מעמו הנבחר את ארצו הקדושה.
באבחת יד אחת
העכיר את יומם
של כל מי שחשבו שגם הם בני אדם.
לא היה להם אל
או בת דמות משפיעה
שיוכלו לפלל
או עם זכות הצבעה.
הדעות הקודמות
הופרכו כקדומות
וחולות נודדים
כבר סיפקו תובנות
שרצוי לא לבנות
מחדש ארמונות.
גם אנחנו ננטשנו
החוצה הופרשנו
נושאים נס הצדק
כמו פיל את החדק
מחינו היי אל
לפחות תסתכל
איך התוהו חזר
כל שטויות העבר
והכל בגללך
שהרגשת אנוס לחולל הפיכה
מה יומיים מיום
שהקצנת פתאום.
אני לא מצפה לתשובה לכבודי
כי אולי לדתך אני לא יהודי.
כבר נפתיתי לחשוב שאינך בכלל ער
לעוצמת הזרמים שאתה מעורר
במאורות הנחשים של בורים נרגשים
יצריהם בוערים שכמהים לעמת
עולמות של בדיון עם עובדות של אמת.
הם יודעים את הכל על הכלום הגדול
שקיהם מתפקעים מאלפי תקנות
לדרכים הנכונות שאמור יהודי את חייו לנהל
מה חייב הוא לתת, מה מתת יקבל
גם לפני שיולד ומרגע שמת.
הם קובעים מסמרות בעסקי נשמה
מתרבצים ברמה על נכסי האמה
את הונה לתעל
כרצונו של האל.
נותרנו המעט אשר חי על פי פשט
מרגישים אחריות, זה מין פגם אישיות.
סביבותינו גיששנו
תדמיתנו ריטשנו
נוברים ברשומות לנטר נחמות
איך בסבך העבות
של תקוות נעוות ופריצות תאוות
נוכל את עצמנו לשוב להראות
כדמויי בני אדם בעיני העולם.

אז אדון הלבבות
מצמיח תקוות משיירי אכזבות
מקורי אשליות הבטחות נבובות
אם זה מה ששאפת
מאום לא נדרש
גם לא הסיכון של ארגון מחדש
זה כוחה של מסורת לקבור כל בקורת
בלי שינוי של ממש
בין רגע מינפת אי סדר חדש.
עמך ישראל מתפצל לשבטים
ועתה משחזר את פרקי השופטים.
על הגבול עם מצרים
שם עוד עם עבדים
מחכה לגאולה ומחפש ידידים.
אולי מצפים שתחזור על הנס,
איך עם לא חכם את ארצו מנכס
והיתה הוכחה מנצחת ברורה
שאמת ויציב המסופר בתורה.