puma161
מקווה שנהניתם~ הערות/הארות וכל סוגי התגובות יתקבלו בברכה :)

ממלכת הצבעים: דם זהב – "היום המיוחל"

puma161 13/07/2018 802 צפיות אין תגובות
מקווה שנהניתם~ הערות/הארות וכל סוגי התגובות יתקבלו בברכה :)

שימו לב שקראתם את הפרק הקודם: "נימוסי שולחן ואנשים חשובים"

פרק שמיני: היום המיוחל

והנה הגיע לו היום המיוחל.

משרת העיר אותי היום בשש בבוקר וביקש ממני להיות מוכן בשמונה. הוא הביא איתו כמה חליפות ואמר לי שאלו אפשרויות הלבוש שלי, בבחירתה של איזבל כמובן. מבין חמש התלבושות בחרתי את זו שהצבע הכחול בלט בה ולא השחור כמו באחרות, לא רציתי להלל את צבעו של המלך הנוכחי בהמלכה שלי. היא שלי, בכל זאת, ועד כמה שאני מתנגד אליה אני עדיין זה שיעמוד על הבמה המוגבהת בכיכר העיר ויקבל את המטה והכס.

בשעה שמונה בדיוק התייצבתי מוכן, לבוש בחליפה המחויטת בגווני הכחול ושיערי אסוף בצמה ארוכה ומשתלשלת במורד גבי. למרות כל מאמציה של איזבל לשכנע אותי לגזור אותו, זה לא יקרה. אני עדיין אני, למרות שאחרי היום כבר לא אחשב לנסיך השני לכתב, אלא למלך ריקס השביעי.

נקישה קלה בדלת עירה אותי ממחשבותיי וגרמה לי לחשוב מתי אפסיק לחשוב כל כך הרבה שכל רעש קטן מבהיל אותי. כשעוד הייתי ב… גלות – אני לא יודע אם אפשר לקרוא לזה ככה, הרי זה לא שגרשו אותו. אני ברחתי – פחד היה בתחתית סדר העדיפויות שלי. אם הייתי מפחד לא הייתי כאן עכשיו.

אישרתי לאדם להיכנס ומצאתי את עצמי עומד מול אבי. זה קצת הפתיע – מאוד הפתיע – אותי, הרי עד עכשיו ראיתי אותו פעמים ספורות בלבד. הוא ניסה להתחמק ממני כל עוד היתה לו האפשרות.

הרכנתי ראש בכבוד, לא שוכח שהוא עדיין המלך, והוא השיב לי בניד ראש כמעט בלתי מורגש. "זה מנהג עוד מראשית המלוכה שהמלך הנוכחי לוקח את בנו, המלך לעתיד אל הבמה," אמר, כנראה כי קלט את הפתעתי. לא יכולתי שלא לשים לב לאכזבה הקלה בקולו, הוא ציפה שזה יהיה מיטאס. לא אני.

הנהנתי לעברו והוא הושיט אלי את ידו כמזמין אותי לאחוז בה. נרתעתי בהתחלה כשראיתי בוהק כסוף, אך מוחי קלט באיחור קל שאלה רק חפתי המקטורן שלו. הוא לבש את חליפתו המהודרת ביותר, שחורה ומבריקה בעלת עיטורי כסף באזור הכתפיים והשרוולים. מראה שנועד להרשים, להראות את החוזק שלו והעצמה הבלתי מהורהרת של המלך ריקס השישי ששלט במשך ארבעים השנים האחרונות. הבעיה היתה שאותי זה לא הטעה. יכולתי לראות את השפעת דמו, את הסלילים השחורים הנודפים ממנו כמו אנרגיה אוזלת ואת הזנב המשתרך אחריו כמו צל. הדם שלו רק חיכה לרגע הנכון להפיל אותו ולשבור אותו למליוני רסיסים.

במבט שני על פניו ראיתי את העיגולים השחורים תחת עיניו ואת הקמטים העמוקים הסודקים את פניו. ידו הזיעה מעט ורגלו רטטה במהירות כה גדולה שהתזוזה נקלטה רק בקושי בעיניי. אחזתי בידו והוא הוביל את שנינו במורד המדרגות ולכיוון הדלתות הראשיות מהן נצא לחצר הקדמית ואז מבעד לשערים ועד לכיכר הראשית של עיר הקשת. השם נשמע לי פתאום כל כך ילדותי ותמים, לא מתאר כלל את המציאות.

התקדמנו שלובי ידיים ברחובות העיר השוקקים חיים ואנשים, חלקם מריעים וחלקם זורקים הערות ולפעמים גם חפצים. עלי בעיקר. הופתעתי שחלק מהנוכחים השליכו פירות רקובים וכדורי צבע על אבי, כאילו עשה משהו רע. אז עלתה בראשי המחשבה שאולי הם כועסים עליו, הרי הוא ממליך את בנו השני, לאחר שהראשון מת. אולי הם רואים את זה כחוסר כבוד, אולי הם פשוט שונאים אותי כל כך שלהוציא את זה עלי פשוט לא מספיק להם, חשבתי לעצמי בעודנו עולים במדרגות האחוריות לבמה.

אור בוהק סימא את עיניי כשהגענו למדרגה האחרונה וסוככתי עליהן בידי כדי לרכך אותו מעט.

***

"אני שמח להכריז על המלכתו של תלאס אאורום לבית משפחת אקרס, בנם של המלכה אלמור והמלך ריקס החמישי ואחיו של מיטאס קוּפְרֶס, הנסיך הראשון המנוח." אני שומע את הכרוז. כנראה שהמוח שלי החליט להעביר אותי חזרה לזמן אמת. לא שמעתי כלל את ההקדמה ופתיחתו של הטקס.

אני מוצא את עצמי מתרומם ממקום מושבי בין המלך והמלכה ונעמד דום בהמתנה לכרוז שיזמין אותי לעמוד לצידו. אימי טופחת על שכמי באהדה, אך היד שלה מהוססת. אני מסובב את ראשי ורואה אותה מבזיקה מבט לעברו של המלך. כשאני עושה זאת בעצמי, אני קולט שהוא נראה רע. פשוט נורא. הילה שחורה אופפת אותו וידיו קפוצות לאגרופים הדוקים כל כל ששובלי דם קטנים נראים מהמקומות בהם ננעצו אצבעותיו. הוא נועץ בי את מבטו וכאילו קודח חור במוחי כשעיניו מביטות בי בזעם לא יתואר. הוא רוצה לרצוח אותי. הוא פשוט רוצה שאני אמות. הוא נראה כועס כל כך, על עוד משהו שאני לא יודע, או שבעצם אני כן?

אני נזכר שוב ביום בו מישהו הטיל ממורד גרם המדרגות פגיון כסף שפגע בגבי וחדר עד חזי. אין הרבה אנשים שיוכלו לדייק כל כך וגם לשמור על עוצמת הזריקה ממרחק כזה.

"אני מזמין בזאת את תלאס אאורום לקבל את השרביט והכתר!" קריאתו של הכרוז קוטעת את חוט מחשבתי ואני מתנער מיד ומסובב את ראשי בחדות חזרה לכיוון קדמת הבמה. רגלי נושאות אותי מעצמן לעבר האיש המבוגר בעל השיער המאפיר והחיוך הקורן שמופנה עכשיו לכיווני. הוא לא נראה מזויף, אבל ממרחק כזה ואורות כאלה אני לא באמת יכול לדעת.

אני מרכין את ראשי מעט כשאני מגיע אליו ושומר על יציבתי הזקופה ומבט רציני. אני צריך לשדר עכשיו חוזק, ביטחון ועוצמה. אני צריך להיראות כאילו אני יודע מה אני עושה למרות שבדיוק שכחתי את כל אשר לימדה אותי איזבל בקשר לרגע מתן השרביט. מה היא אמרה? יד ימין שרביט ויד שמאל לברכה. אני חושב. ההוראות המדויקות כאילו פרחו מראשי.

פתאום אני קולט את קאס בין כל הראשים, הוא שם לב למבטי הזועק לעזרה וזוקף שני אגודלים בחיוך מעודד. אני לא יודע איך הפעולה הקטנה הזאת השפיעה על המוח שלי אבל לפתע גופי פעל מעצמו. אני מוצא את עצמי כורע ברך בפני האדם המבוגר והוא טופח בשרביט על שתי כתפי. לאחר מכן אני מזדקף בשנית ונוטל את השרביט מידו בתנועה טקסית מוזרה ומכה בו על המשטח השחור. צבע זהב מתפשט עליו מהנקודה בה היכתי בו ומכסה את כולו בהדרגה. זה מרהיב ומפחיד בעת ובאותה שניה, כך מספרים לי המבטים המשתאים על פניהם של כל האנשים.

הזמן כמו נעצר בזמן שצבע הבמה כולה משתנה משחור לזהוב, ואז עיני קולטות תנועה קלה. מישהו זז באחורי הקהל. זו תנועה כל כך קטנה ובלתי מורגשת שלרגע אני חושב שדמיינתי, אבל אז משהו שורק לצד אזני. כנראה הסטתי את ראשי ממש ברגע האחרון.

אני מסתובב בחשש לבדוק מה היה הדבר וקולט חץ נעוץ במרכז חזהו של הכרוז. הוא בוהה בי במבט מלא אימה וכאב כשעיניו מתגלגלות לאחור בארובותיהן והוא מתמוטט על הרצפה. חסר רוח חיים.

הפאניקה מתעוררת כשאני קולט שזה היה אמור להיות אני. עוד מתנקש שנשלח כדי להרוג אותי. אני מודה, ריקס. לא ציפיתי שתנסה לעשות מהלך דווקא עכשיו. חשבתי שזה יקרה אחרי שכבר ארד מהבמה, אבל כנראה שטעיתי.

חולפות כמה שניות עד שהקהל קולט מה ראה, ואז מתחילות הצרחות.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
10 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך