לב, שכל ומה שבינהם

"את יודעת… אני חושב על זה"
-"אוקי ו… ?"

לא להאמין. הרגע בישרתי לה על השינוי הגדול ביותר שעשיתי והיא אפילו לא שינתה את המבט שלה למתרשם או מתפלא. אני אמרתי לה שאני פאקינג חושב על זה, והיא שאלה איזו שאלה גנרית על מסקנות..

-"מאמי, למה אתה עם פרצוף? עשיתי משהו?"
"שום דבר"
-"אהוב שלי, אתה זוכר שאתה צריך לספר לי מה אתה מרגיש נכון? אחרת אני לא אדע. אני מרגישה שמשהו קרה אבל אין לי יכולת להבין מה"

זה נכון, אמרתי לעצמי, אני לא יכול להמשיך לשמור הכל בבטן.
כבר חודשים שהבטן שלי ביחסים גרועים עם כל מה שנכנס אליה.
הבטן הזאת, מלאה בכאבים ותסכולים שלא יצאו ממנה לעולם, נמאס לה,
אז היא פתחה בשביתה איטלקית. "אתה תתייחס אליי יפה" היא צועקת לי "אחרת אעשה לך אולקוס"

"אוקי מאמי, אני מבואס כי אמרתי לך שאני חושב על זה ואת לא הבנת"
-"אוקי.. אבל מה יש פה להבין? על מה אתה בכלל חושב? לא הסברת את עצמך"

נו באמת, הכל צריך להסביר לה
איך יתכן שהיא לא מבינה שאם אני חושב על זה אני בעצם עוצר את עצמי מלעשות.
הרי היא מכירה אותי. אני אחד שעושה. יש אנשים שחושבים ויש אנשים שעושים. אני עושה.
כשאני אומר שאני חושב על זה אני בעצם נותן לה מה שרצתה, אני משנה את עצמי בשביל להתאים לה.

"כשאמרתי את זה התכוונתי להגיד שאני חושב על הדברים.. עם הראש.. את מבינה עכשיו?"
-"אני לא בטוחה, רוצה לפרט?"

מה יש לפרט פור גאד סייק?
אני הרי פועל ומחליט עם הלב, היא מכירה אותי, אני לא חושב על דברים.
עוד בטירונות בגולני למדו אותנו למה אנחנו הכי טובים:
"גולני קודם עושים ואח"כ חושבים, צנחנים קודם חושבים ואז עושים… השאר? השאר חושבים שהם עושים"
ואני, לי זה התאים. אני תמיד עושה בלי לחשוב. ועד עכשיו זה גם עבד לי לא רע.
אבל אז פגשתי אותה, את "הצנחנית" הזאת, שכל טהור עטוף בגוף של אישה יפייפה..
היא חשבה כל הזמן, חשבה וחשבה וחשבה, עד שנפגשנו..
אז, סיפרה לי לימים, אז היא החליטה שהיא מפסיקה לחשוב.
עשינו אהבה בפעם השניה שנפגשנו ולא הצלחנו להתנתק אחד מהשניה לרגע.
"משהו בך גורם לי לרצות לא לחשוב, רק לעשות" היא אמרה לי באחד מהלילות הראשונים שלנו יחד.

"מאמי, אני מתכוון שאני עוצר לרגע את האוטומטיות שלי,
אני חושב על הדברים, אני עובד עם הראש ולא רק על הלב…"

בעודי מסביר לה את המובן מאליו אני כבר מכין את התשובה הבאה, כי די ברור שאזדקק לה.
הרי זה מה שהיא רוצה. היא רוצה שאחשוב על הדברים עם השכל,
היא רוצה שאגיע למסקנה שאליה היא הגיעה כבר מזמן,
שאבין למה להיפרד עכשיו זה הדבר הנכון, הרציונלי וההגיוני ביותר שאפשר לעשות.
האמת? אני לא מבין עדיין.
אבל אתן לשכל שלי צ'אנס, הוא לא מספיק משופשף, כבר הרבה זמן שלא עבדתי איתו, קצת שכחתי איך עושים את זה..

"… וכשאחשוב על דברים יותר לעומק אז אולי אתן לך את השחרור שתמיד רצית ולא נתתי"
-"אהוב שלי, תודה, אני מעריכה את זה מאוד. אני אוהבת אותך אתה יודע?"

מה את עושה לעזאזל? הרגע אמרתי לך שאני חושב על זה. אל תגידי לי דברים כאלו!
אל תגידי לי שאת אוהבת אותי כי הדבר הראשון שאעשה זה להפשיט אותך מבלי לחשוב, רק לעשות..
שיט. מאוחר מידי. אני כבר לא אחשוב היום על שום דבר.
שילך להזדיין השכל הזה שלך. איפה הלב שלך? תראי לי אותו.
כמו בפעם השניה שנפגשנו, שהרמת לשכל שלך תמרור עצור ונתת ללב זכות קדימה.

"בובה שלי, אני לא בטוח שאני אחשוב על זה.. אני גם לא מאמין שאני צריך.."
אני לוחש לה באוזן. עכשיו אנחנו שוכבים מחובקים במיטה, חצי שעה אחרי שהפשטתי אותה בפראות ועשינו מה שעשינו, בלי שכל ובלי מחשבה.
"… אני גם לא רוצה לשנות את עצמי בשביל שתוכלי לעזוב אותי מבלי שתרגישי רע עם עצמך. אני אוהב אותך בובה שלי ואני לא רוצה שניפרד.. "
אני שואף קצת אוויר לפני המשפט הבא, שלא להיחנק.
".. אבל אני מסכים לשחרר, כי אני יודע שזה יעשה לך טוב."

אבל היא ישנה ולא שומעת, אז אולי.. אולי עדיין לא.
אולי ניתן ללב עוד צ'אנס?